עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
הרגיש כמו לפתוח בלוג, אז פתחתי.
פורקן לרגעי הכעס, עצב בלתי נגמר, שמחה לא מוסברת ואושר עילאי שלפעמים תוקפים אותי- נראה לי שאני אעשה פה כייף חיים:)
או- שאני לא אכתוב כלום בכלל.
מה? אפשרות.
חברים
תיאוLady luckשאריות של החיים-----
נושאים
גיל 18
26/01/2016 12:53
איריס
התבגרות זקנה

 בגיל 18.

 

בגיל 18 הבטיחו לי שאהיה גדולה, לא אמרו איך, כמה, ולמה בדיוק הכוונה. אבל בגיל 18 אמרו לי, "אל תדאגי עד אז תביני," או "בגיל 18 כבר תדעי," או "כשתהיי בת 18 נדבר, י'קטינה." וכל מיני כאלה. למבוגרים יש הרבה משפטים כאלה שהם מחביאים בכיסי המכנסים, כאלו שנפתחים ב"בגיל 18," ונגמרים באורח פלא בכך שאני נהיית מיס עולם יפהפייה, מוכשרת, חכמה שמבינה הכל בעולם הזה ובחיים האלה בכלל. כמעט כמו אלוהים או משהו. או לפחות ככה אני ראיתי את זה.

אז איפושהו בין גיל 11 ל-15, אחרי החלומות של גילאי 0 עד 14 (להיות נסיכה, להיות לבנה, להיות עם שיער חלק, להיות נסיכה לבנה עם שיער חלק, להיות ביונסה, להיות ריאהנה, לשכנע את אימא לאמץ כלב, להיות כוכבת, להיות מיליונרית, להיות שחקנית, להיות זמרת, להיות רזה, להיות גבוה וכו') הצבתי לעצמי מטרה חדשה, חלום חדש חדש נוצץ-נוצץ – להיות בת 18, ולגלות אחת ולתמיד על מה כל המהומה לגבי הגיל הזה. ובין גיל 15 ל-16 ככה, אחרי שכבר מזמן התחלף השם בכרטיס האוטובוס שלי לבוגרת, איפה שהתגלה בפני עולם הספרים המדהים ביופיו באיזה סנה בוער אחד בערך, פרח מזיכרוני חלומי החדש. כל שרציתי היה להתחקות אחר אותן גיבורות על טבעיות בנות גילי מהמדף. ואז הגיע גיל 17 הגדול, והבהיר לי שאני זקנה. או הו חד משמעית, זקנה. כי הגיבורה האחרונה שקראתי עליה הייתה רק בגיל 16, הקטינה.

ואז פתאום כך, ביום מבול אחד הפכתי 18.

ומה כל כך מיוחד בגיל הזה? גם אני עדיין שואלת. אני מתכוונת חוץ מכמה שינויים חסרי ערך כמו העובדה שעכשיו אימא לא יכולה להגיד לי ללכת לישון כשבאחד הערוצים משודר סרט שבראש המסך מתוח קו על המספר 18, או שאני עכשיו יכולה לקנות אלכוהול, או סיגריות, או נודלס, הא רגע את זה גם יכולתי לעשות לפני 18, או שאוכל ללכת לקולנוע לצפות באיזה סרט שבטח גם בראש המסך שלו מתחו קו על המספר 18, או שבעוד שנה אהיה למספר לבוש מדים שממלא אחר פקודות, אולי אפילו מהיום אני רשמית מורשית לומר "בגיל 18 תביני," לאחותי הפיצפונת (היא רק בת שתיים עשרה הקטנטונת), ושעכשיו אני גם יכולה לקרוא סוף סוף "חמישים גוונים של אפור" כי עד עכשיו התחמקתי באמרה של "עוד לא מלאו לי 18," כי זה לא שלא רציתי לקרוא את זה בגלל שמעביר בי חלחלה לחשוב שאנשים סופגים הנאה ממחשבה על דיכוי נשים בצורה מזעזעת שכזו, לע מה פתאום.

בכל אופן, לרגל יום הולדתי ה-18, ביטוח לאומי שלח מכתב, חשבתי לעצמי כמה נחמד מצדו, שהוא זוכר ככה יפה את יום ההולדת שלי. במכתב נכתב שאני עכשיו בת 18 אז למי אכפת מה מו מי, הקצבת ילדים יורדת!

אולי לזה התכוונו כל הזמן עם גיל 18.

מי יודע,  אולי בגיל 20 אבין את זה אחרת.
אתמול חגגתי 18, ולא כל כך האמת, בגלל העומס הלימודי. 

2 תגובות
עצמי ואני
31/12/2015 20:15
איריס
קונפליקט

אז יש איזו חגיגה ברזילאית לרגל השנה החדשה, מסתבר, שחבריי לפנימייה החליטו לקפוץ אליה ואיכשהו הצליחו לשכנע אותי להצטרף אליהם(לא משימה כזו קשה מאחר וחזרתי לפנימייה רק היום וכל שתכננתי לעשות במשך כל הלילה הוא ללמוד). אוף אני יודעת שאני צריכה להישאר ולקרוע ת'תחת, אבל הנה אני מסרבת להודות באמת ומסתירה אותה תחת ערימות של מטלות חסרות משמעות. 
היום פתחתי את התיקון הקטן והמפלצתי שלי בו החבאתי בשנה שעברה אינספור פתקים עם הפחדים שלי כתובים על גביהם. וקראתי אחד אחד. התפלאתי לגלות שחלק מהפחדים כבר הגשמתי, ושמכולם עדיין פחדתי. נראה ששנה זה לא מספיק זמן להפוך לאמיצה וחכמה כמו שתכננתי. בכל אופן, אז אני הולכת לבלות במסיבה הברזילאית ואז לחזור אכולת רגשות אשם, ובטח לשקר לעצמי במחשבה שאלך ללמוד מיד כשכף רגלי תדרוך שוב ברצפת החדר שלי. כי אני הרי חייבת לשקר לעצמי אחרת לא אצליח להביא את עצמי למסיבה. החדר ריק, אף אחת משותפותיי עוד לא חזרה, פרקתי את המזוודה שלי ושאר החפצים וסידרתי את הארון שלי יפה יפה, בתקווה שהפעם הוא יישאר ככה. ובישמתי את עצמי ומרחתי אודם זועק, ואז הורדתי אותו ואז מרחתי אחד אחר. ומשום מה באלי לבכות כמו שעוד לא בכיתי השנה, כי אני ממש ממש ממש פוחדת, יש לי תחושת מועקה שרודפת אותי לכל מקום אליו אני הולכת. מה אם אני באמת ובתמים הולכת להיכשל השנה? בשנה האחרונה שלי והכי חשובה, עם כל המבחנים? בזמן שכל חברותיי למדו כמו שצריך במהלך החופשה אני בזבזתי את זמני בצפיית Gossip Girl, גלישה בפייסבוק וצפיית סרטים רומנטיים (מה שבכלל לא מתאים לי!) בזבזתי את כל הזמן החשוב הזה שהוענק לי, מתעלמת מכל העבודות להגשה שהיה עליי להגיש. אוקי, הגשתי בכימיה וכלכלה, אבל רק חצי בכימיה (אני מתכוונת להגיש שוב בטענה שהתבלבלתי בעותק) ובכלכלה חסרה לי עוד עבודה אחת. שלא לדבר על עבודת החקר שהתאריך הסופי להגשתה הוא ביום שלישי וחסרות לי עוד 1,000 מילים בערך. אני שוקעת, מרגישה בכפות רגליי מתחפרות באדמה הרטובה. ואני פשוט פחדנית כל כך, אלוהים ! לא ידעתי שאני כזו. כל כך פחדנית שאני לא מדברת על זה, לא מתוודה, רק משקרת לעצמי ולסביבה. 
מה עושים במצב כזה? איך משפרים את האישיות שלך? איך הופכים למישהי עצמאית ואחראית שמסוגלת לעבור את כל הבגרויות הקרבות ומוציאה רק מאיות? איך הופכים למישהי הזו שכל הסביבה מצפה ממני להיות? כמו חברותיי החכמות? כמו אחותי המוצלחת? איך? והאם אני בכלל מסוגלת? האם יש לי מספיק זמן? האם אני יכולה להפסיק להיות כזו שקרנית ולקחת את עצמי בידיים ולהגיד מספיקקקקקקק !!!
אני לא יודעת. אני באמת לא. והפסקתי לחכות למישהו שיבוא ויגיד לי איך לעשות מה וכמה, ויסביר לי,למען השם, יסביר לי איך אנשים כל כך... אוח! מה ההגדרה? עומדים במילה שלהם? איך ייתכן שהם רושמים רשימת מטלות ובאמת מצליחים לעבוד לפיה? איך? ולמה אני מתעסקת בדברים שאפילו לא מעניינים אותי או חשובים מספיק להעביר את זמני עליהם שעה שיש לי זמן כל כך יקר וקצוב? למה, למה, למה? כמו לדוגמה ממש עכשיו, להיות כאן ברגע זה במקום לבזבז את הכמעט שעתיים שלפני המסיבה בלמידה (בלי להעליב חברות) ! מה אני צריכה לעשות כדי לשנות את זה בי? החלק הכל כך לא יוצלח ולא אחראי הזה שלי? איך מתמודדים עם זה? כמו גם עם הכישלון, וטעמה המר של האכזבה? אני כל כך פוחדת, אלוהים. כל כך. יש לי פרפרים בבטן בכל פעם שמישהו מזכיר בית ספר, או לימודים, או עבודה להגשה. פרפרים ומחנק, ותחושת שקיעה שמכבידה על חזי, ונפילה לתהום חסר תחתית וקוצר נשימה ו...
אני מתחילה לחשוב שמעולם לא פחדתי כך, פחד המשכי ולא נגמר שהחלק הכי גרוע הוא לדעת שדבר לא יגמר עד שהשנה הזו תיגמר, והפחד הנוסף שנלווה למחשבה הזו, כי איך בדיוק  השנה הזו תיגמר? אני לא יודעת. אני יודעת מה אני רוצה, בכל ליבי אני רוצה, אבל משום מה החוט שמחבר בין רצונם של אנשים למעשיהם פגום אצלי. אני תוהה אם אני חולה, אם זו איזושהי סוג של הפרעה או משהו, הרי בימינו יש הכל, לא כך? אבל אז אני כועסת על עצמי על המחשבה, וקוראת לעצמי טיפשה פחדנית, כי עכשיו התחלתי גם לתרץ לעצמי תירוצים. כך שאקל על השהייה במחיצתי. אבל אני רודפת את עצמי, בכל מקום שאני גם עצמי נוכחת, ויש מלחמה שלא נגמרת בנינו, כי האחת רוצה והשנייה שוכחת, ואני לא יודעת, אני לא יודעת, אני פשוט באמת, בחיי לא יודעת. 
אוף, הלוואי והפחד היה נעלם. ומצד שני אני יודעת  שבלעדיו הייתי נהפכת חסרת תחושת זמן בכלל. 
אז אני הולכת למסיבה הברזילאית לרגל השנה החדשה כדי להסתיר מפניי את העובדה שאני לא מצליחה, ושלא עשיתי דבר בכלל מתחילת השנה. 
אז אני הולכת למסיבה הברזילאית לרגל השנה החדשה ומקווה, בכל ליבי מקווה, שאיהנה מספיק כך שמחר לא אתעורר עם רגשות שנאה. 
ובכל זאת, אני הולכת למסיבה הברזילאית לרגל השנה החדשה, ורוצה, בכל ליבי רוצה, שהשנה הזו תהיי הרבה יותר טובה מקודמתה. אני רוצה להצליח השנה, להצליח הרבה, להצליח המון, להצליח גדול. להצליח בכל המילים הנרדפות להצלחה, ולהביא הביתה גאווה, ולחבק את אימא בידיעה שאני ראויה. ולנופף בתעודה שלי אל מול עיניי אחותי הגדולה בעודי סוף סוף מאמינה, באמת מאמינה, שאולי למרות הכל אני עוד עלולה לצאת כמוה. להצליח, להצליח, להצליח. להגיע רחוק וגבוה. 
מאיפה אני בכלל מתחילה? 
יש לי פחות מחצי שנה. 
פחות מחצי שנה!!
אני פוחדת. 
אני בבעיה.
אני הולכת למסיבה הברזילאית, לרגל השנה החדשה. 
לקבור את עצמי עמוק עמוק באדמה הספוגת חברים והנאה וזיוף אחד נורא של אני. 
את אני השארתי בבית. היא זועקת וצורחת, אומרת לי כמה אני טועה. עצמי חוסמת לה את הפה והאף עם כרית השינה וממלמלת לה שיר ערש. "אל תעשי את זה! את תצטערי מחר בבוקר! את תצטערי בסוף השנה! את תצטערי כשלא תתקבלי לאן שרצית להגיע!" צורחת אני. 
עצמי מחייכת, רגועה ומצמידה את הכרית חזק יותר לפניה. עד שהצעקות נהפכות לצרחות אימה ושיעולים מחוסר נשימה, והכל מעומם מעומם מבעד לכרית העבה. "נומי לך, נומי לך מתוקה," מלחששת עצמי וצוחקת לעצמה. אני מתנגדת, מנסה לשרוט לבעוט, משוועת לאוויר הרחוק ממנה. עצמי צוחקת חזק יותר. "את לא תפריעי לנו, לא עוד!" היא קוראת. ואני פתאום מפסיקה להילחם, גופה רוטט כמה שניות אחרונות ללא שליטה  ואז זהו. דממה. היא שוכבת על מיטתי ללא ניע. 
"ככה טוב יותר," אומרת עצמי ומרימה את הכרית. עפעפיה של אני עצומים, שיערה סתור על פניה. עצמי מרימה מעט את ראשה ומסדרת את הכרית המרופדת תחתיה. "עכשיו את נראית ממש כאילו את ישנה." היא אומרת ונעמדת. עצמי מכבה את האור בחדר לפני שהיא יוצאת ושולחת נשיקה מרחפת לאני השוכבת דוממת במיטה. 
"מחר בבוקר תתמודדי עם רגשות האשמה בשבילי, בסדר?" מודיעה עצמי וסוגרת את הדלת מאחורי גבה. 
המסדרון נושא את ריח הבושם המתוק עד גועל שלה.
היא הולכת למסיבה הברזילאית לרגל השנה החדשה.  
 https://www.youtube.com/watch?v=aNzCDt2eidg





0 תגובות
Hello from the other side my friends!
24/12/2015 14:00
איריס
דיכאון
יוווווו!!!!
קמתי לתחייה! אני מושו, הדרקון המושיע! (מולאן? לא? אוקיי, המצב קשה אם כך אבל אל דאגה, אל דאגה ראי קישור למטה אם יש צורך- 1:21) ואם אתן באמת לא מכירות את מולאן, מה אתן עושות כאן? עזבו הכל רוצו לצפות בזה, זה כאילו אחד הסרטים אם לא ה. בחיי, הגיבורה הראשית היא המודל לחיקוי שלי, אין על מולאן. אז הקיצר מה אני עושה פה בדיוק? 
א. באה להתבכיין על חיי המרירים
ב. באה להתבכיין על חיי האקדמיים המרירים
ג. באה להתבכיין על השלושה קילו שהעלתי+העיגולים בעיניים שהתווספו לי והעובדה הכללית שאני נראית זוועה מאז חזרתי הביתה והחלקתי את השיער (ורק רגע האם אני מרגישה כאן ראסטה בצד ראשי?) שלא לדבר על הריצות שאתן הפסקתי
ד. באה להתבכיין על בזבוז הנשיקה הראשונה שלי עם הבחור הכי לא ראוי בעולם
ה. באה להתבכיין על הזמן שחומק מבין אצבעותיי
ו. באה להתבכיין על שנטשתי ועל הכתיבה שבאה והולכת לי
ז. באה להתבכיין על זה שלא קראתי ספר טוב כבר זמן מה
ח. באה להתבכיין שאני מבזבזת את הכסף שחסכתי כל החופש הגדול כאילו אבא שלי רוטשילד ידאג להשלים אחכ הכל?
ט. באה להתבכיין שלכולם יש חיים מלבדי?
י. באה להתבכיין שאני זקנה ועוד מעט יש לי 18 לעזאזל 
יא. באה להתבכיין שנגמרה כבר השנה שעברה
יב. באה להתבכיין שאני אגואיסטית חסרת אחריות שלא מסוגלת להתעורר בבוקר או ללכת לישון מוקדם ולא יודעת לארגן את זמנה בכלל, ומשחקת אותה מבחוץ כאילו הכל טוב והיא מקבלת מאיות אבל בסתר ליבה מחביאה כישלונות בכימיה שהיא ממש לא יודעת איך להתמודד אתם כי בכל פעם שהיא חושבת על זה היא חושבת שהיא כבר בפאקינג כיתה יב ואין מקום לטעויות והבגרויות מגיעות, והיא משתגעת ומשום מה היא עדיין לא יודעת איך להושיב את התחת הגדול שלה על כיסא במשך שעות וללמוד כמו שאחותה המוצלחת ידעה לעשות. וזה אוכל אותה מבפנים וזה אוכל אותה מבחוץ כי האמת שלפני שהיא יצאה לחופש גם היה לה נכשל אחד בביולוגיה שאין לה מושג איך היא השיגה כי היא חרשה על המבחן ימים וזה מכאיב לה וזה כואב, והיא לא יודעת מה לעשות כי יש מיליון ואחד אנשים שנושאים אליה עיניים בגאווה ובטוחים שהיא בדרך אל ההצלחה, והיא פוחדת היא פוחדת היא פוחדת. שהכל יתרסק לה בפרצוף והיא תסיים את השנה עם נכשלים מכוערים שיכתימו את עתידה לנצח נצחים ובגישה זו היא תתחיל את שנת השירות שהיא הבטיחה לאחותה שתעשה ואז תתגייס לאיזה חור ותרגיש פוץ בתחת ואוח!!! האכזבה של אימא וכל המשפחה כשיראו את התעודה... אלוהים זה התקף אמיתי.ומה לעשות? מה לעשות? איך אפשר להפוך לתלמידה מוצלחת בפחות משנה? ובאה לה לבכות אבל כל הדמעות כבר אינן הן יבואו בטח כשהיא תהפוך ללא יוצלחת. ומה לעשות? כן בטח כולם מצקצקים בלשון ואומרים "לשנס מותניים ויאללה ללמוד" אבל הבעיה היא שהיא פשוט לא מצליחה כי זו כנראה לא הייתה היא מההתחלה והיא זייפה וזייפה עד שאפילו היא האמינה לעצמה שברגע האמת היא תשלוף איזה תא אפור לא ידוע תשפשף אותו חזק חזק כמו כרטיס של לוטו ותזכה במוח של איינשטיין בריבוע, והיא האמינה ושיקרה לעצמה לאורך זמן עד שהרגע באמת הגיע, ומה עכשיו? מה עכשיו? היא לגמרי אבודה. יש לה עוד שבוע. ואז היא חוזרת, והיא צריכה להשלים חומר משנה שעברה ולהשלים עבודות ולסיים עבודות ולהתחיל עבודות ולשפץ עבודות ולהכין חדשות ולקרצף את המוח וביחד אתו את לוח הזמנים שלה. והיא תוהה איך הזמן רץ לה ככה משנה שעברה בה עוד יכלה להצליח. איך, איך איך??? ומה תעשה עכשיו לעזאזל,  מה? אומרים שאדם מפסיד לא ברגע שאנשים מפסיקים להאמין בו אלא ברגע שהוא מפסיק להאמין בעצמו, והיא לא יודעת היא לא יודעת יותר, היא לא בטוחה אם היא בטוחה לגבי עצמה. 

יג. כל התשובות נכונות 

הצביעו בבקשה 
(הפוסט הבא יהיה מורכב מהתשובה שקיבלה את מירב הקולות)
שלכן, בערך, איריס.    


https://www.youtube.com/watch?v=-QmMccN2YEE




2 תגובות
בדיקה
20/06/2015 22:59
איריס
חת חת, בדיקה שלא זרקו אותי ממערכת הבלוגים הזו (חסר להן!!!) 
2 תגובות
הפרח שלא נזרק
22/05/2015 16:26
איריס
על שבועות ודברים אחרים

המאורות הבאים כולם מיום האתמול או האתמול של האתמול.

ביום שלישי הייתי מאושרת בצורה מחשידה לקבל חיבוק מי’ בחדר אוכל, האמת שרק כמה ימים לפני היה לנו החיבוק הראשון שלנו.טוב, לא לגמרי הראשון, אבל משהו אחר התווסף עכשיו לחיבוקים שלנו, משהו קצת יותר,טיפ טיפונת, אינטימי. אז בחדר אוכל כשהוא עצר את עצמו כדי לחבק אותי, לא הייתי לגמרי מופתעת אבל אפשר לומר שהייתי שמחה. מה גם שעד אותו יום תמיד חשבתי שהוא פשוט רזה, אבל ביום ההוא הוא לבש גופייה אדומה שחשפה שרירים בזרועות שלו, תארו לכן את הפתעתי לזה. החיבוק היה קצר אבל ברור שהוא לא יכל לתת לו להיגמר בטוב והיה חייב להחטיף לי צ’אפכה בדיוק לפני שעזבתי, כי אחרת אני עוד עלולה (חלילה וחס) לחשוב שהוא נהנה לחבק אותי (הוא עושה את זה הרבה לאחרונה).  מאוחר יותר הייתה לי חזרה עם להקת בית הספר בשעה שמונה נדמה לי, בדרכי למקום החזרות שמעתי יללת חתול. האוזניים שלי קלטו את זה בשנייה, נראה שכבר הפכתי מומחית בעניין עם כל הגורים שהצלתי עם אחיי כשהייתי קטנה יותר או אלו שניסיתי להציל בעצמי או אלו שאספתי מהרחוב והעברתי לעמותה.

אז כששמעתי את היללות הזועקות בייאוש לעזרה כבר ידעתי במי ובמה מדובר.

‘אחזור לשם יותר מאוחר’, חשבתי לעצמי, ‘אחרי החזרות’.

החזרות בלהקה היו נחמדות ביותר (סוף השנה מתקרב ואתו גם מסיבת הסיום שלנו, בה אנחנו מופיעות), אני תמיד מתעצלת ללכת ובסוף שמחה שהזזתי את התחת. בדרך חזרה למגורים זקרתי אוזניים, קשובה ומזומנה לקלוט יללה קלושה שבקלושים. ואז שמעתי אותה, חלושה אבל זהה להיא ששמעתי שעה קודם לכן.נשמע היה שהקול הגיע מאחורי קיר חדר האוכל, התקשיתי להאמין שגור החתולים נמצא בתוך חדר האוכל אבל החלטתי ששווה לבדוק. בדרכי אל עבר האזור נתקלתי בבחור צעיר (אבל לא מספיק צעיר כדי להיות בבית ספר) זוקר צוואר וממוקד במשהו, כמעט כאילו חיפש את אותו גור החתולים שאני חיפשתי, הרהרתי ביני לביני, בציניות, כמובן. נכנסתי ללובי חדר האוכל, היללות נשמעו חזק וברור בין השיחים בשולי הכניסה לחדר האוכל. הבטתי אל עבר האפלוליות שם, תוהה מה הסיכוי שאקלוט משהו בחושך ההוא, כשלפתע פתאום נשמע רעש מהאזור, רשרוש ענפים, עלים יבשים הנרמסים תחת רגלו הקטנה והחמודה, חשבתי, של גור החתולים. מתחתי צוואר והתקדמתי כדי לקבל את פניו, ואז פלאש אור והפנים של הבחור הצעיר ניבטות מצידו השני של השיח, תארו לכן.

“את גם מחפשת את הגור?” הוא שאל בחצי חיוך.

החזרתי לו חיוך רחב, “הא אה,” עניתי.

“חכי, אני בא אלייך.” והפנים שלו נבלעו בחזרה מאחורי השיח.

אחרי דקותיים הוא כבר נעמד לצידי, מאיר את האזור בפנס הפלאפון שלו. תזוזה, והופ נגלה לנו גור החתולים. “שם שם!” קראתי בלחש. “איפה?”

אצבעתי על הגוף האפור לבן שנגלה לי במרחק של כחמישה צעדים מאיתנו (בלי כל מה שהפריד בנינו לבין הגור- תפאורה ישנה של הבמה מחדר האוכל וחפצים שנזרקו).

“איזה חמווווד!” קרא הבחור ומיהר לתפוס זווית אחרת להביט בגור, כרע על ברכיו כדי להטיב לראותו. הדבר נתן לי זמן לסקור אותו, הוא היה מדורג כקולי בולי בסולם הקולים שלי. (יש לי סולם שכזה, שבאופן אוטומטי וכמעט לא רצוני אני מתייגת אנשים כקולים- מגניבים שכאלו, קולים בולים-יותר ממגניבים שכאלו ונורמלים- שום דבר מיוחד שאני מצליחה לקלוט בסקירה ראשונה).היה לו שיער ארוך חום, שנקשר מאחורי צווארו בקשר מרושל ששיחר מחצית ממנו עד לכתפיו ולא הצלחתי להחליט אם הדבר היה מכוון או לא מודע, היו לו הרבה עגילים בשתי האוזניים, זקן קטן כזה שזעק: “אני בן 25!” והז’קט שלו היה פתוח במקצת ונתן הצצה(שלא ממש התלהבתי ממנה יש לציין) לחזה מלא בתלתלים. עד כה הוא היה נחשב בעיניי כקולי אבל כשהוא פתח את הפה, הוא זכה גם בבולי.

“איזה מתוק!!” הוא מלמל שוב ושוב לגור,אף על פי שהגור בטח שקשק מלראות אותו (לא אמרתי לו כי לא רציתי לנתץ את החלום)ובטח השתין במקום (אוקיי, הגזמה) והרגע אחרי, כשהגור קיפץ וברח לו אל בין השיחים הוכיח את טענתי האילמת.

“אז אתה אוהב חתולים, אני מבינה.”זרקתי.

“מת עליהם.” אמר הבחור. “אימצתי כבר שלושה בשבוע האחרון.”

“מה אתה אומר,” התפלאתי. “יפה לך.”

הוא חייך, “כן, הם מדהימים. שמעתי את החתול הזה אז חשבתי לראות מה הולך, אם הוא נטוש אני אאמץ גם אותו.”

ברגע ההוא כבר הייתי ברקיע השביעי (מה זה, דרך אגב?). העיניים שלי בטח נצצו כמו שני ירחים. עכשיו, הוא זכה בבולי. ואולי אפילו קצת לפני, כשראיתי כמה הוא התרגש מהגור.

בחיי, אפילו אני לא הייתי כך. לא יודעת אם זה בגלל שחוויתי כל כך הרבה פעמים את אותה הסיטואציה (וברור שלא אותה הסיטואציה בדיוק, כי כל חתול לשלעצמו כמובן, אבל אתן יודעת למה אני מתכוונת) או בגלל שמאז  ומתמיד לאחר שגדלתי ונחשפתי גם לעולם הכלבים+לשושנה האהובה שלי, ליבי נטה תמיד יותר לצידם.

“זה יהיה מצוין. אני מתנדבת בעמותה אז חשבתי לחזור הביתה הסופ”ש כדי להביא אותו, אם הוא נטוש.”       “וואלה? איזו עמותה?”שאל.

-אותה לא אוכל לציין, מסיבות ברורות- (סורי).

“אבל אם אתה מוכן לקחת אותו זה אפילו טוב יותר.” אמרתי.

“כן אני גם חושב ככה.”

ואז, פוף, עוד תזוזה מולנו, שנינו נדרכנו. והרי לכן עוד גור חתולים (אחד אחר), ואז, עוד אחד ! שלושה גורי חתולים התחבאו להם מאחורי השיח שבשולי הלובי של חדר האוכל שלנו. הבחור ממש קיפץ עוד רגע מאושר, שוכח להאיר עם הפנס. “איזה יפים, אני מת.” אין צורך למות, חשבתי.

“רגע,” הוספתי, כשנזכרתי ששכחתי פרט חשוב ביותר, “מי אתה בדיוק?”

“אני מדריך באחת הקבוצות פה. מאיזו קבוצה את?”

סיפרתי לו על הקבוצה שלי, הוא טען שזו קבוצה מצוינת אני הסכמתי איתו. ואז שאלתי לשמו. “עידן,” הוא אמר, וחשבתי על עידן של פ’. “איך קוראים לך?”

“איריס.” עניתי. משום מה, הוא אהב את השם שלי. ואז עברנו לשלב החוקים, הבהרתי לו את העובדות שלא הבהרתי לפני:

1. הגורים עודנם קופצניים, אז יש סיכוי גדול שהם לא נטושים, כי בדר”כ כשהם נטושים, רוחם כבר שבורה ולא אכפת להם מהפחד שלהם ליצורים גדולים כמותנו, כל מה שהם רוצים זה אוכל וקרבה.

2. יש סיכוי גדול שהאימא עוד באזור ורק הלכה לצוד או משהו, אחרי הכל הם היו עדיין ארוזים בחבילה אחת יפה של שלישית אחים. בדר”כ כשהם ננטשים הם לא שורדים כולם יחד.

3. יכול להיות שהם מייללים רק מרעב אבל אין זה אומר שהם נטושים.   

4. 4. השבעתי אותו לתת להם עוד יום-יומיים לבדוק שוב אם הם באותו המצב ואותה היללה, עד אז, אין לגעת בהם משום סיבה שהיא.(חוץ מסכנת חיים, כמובן).

אחרי הרצאת החוקים וקבלתם דיברנו עוד קצת עד שהפלאפון שלו צלצל. “איפה את?” הוא שאל. “בואי

לכניסה של החדר אוכל.” אמר. אחרי דקותיים, בחורה קטנה, רזה ובלונדינית הצטרפה אלינו. נו בטח, חשבתי לעצמי, קולי בולי שכזה לא יכול להיות פנוי. “תראי אותם,” הוא קרא והצביע על שני גורים (השלישי ברח לאנשהו). הם דיברו בניהם על הגורים, שלחתי מבט אחד אחרון אל זוגות העיניים הצהובות ופניתי ללכת. “ביי,” קראתי אחריי.

“ביי,” אמר עידן, “היה נעים להכיר.”

....

לפני יומיים בדקתי את המקום שוב, קצת קיוויתי לפגוש בעידן שוב, אבל הוא לא היה. הגורים היו עדיין שם אבל לא מייללים,ספגתי הנאה מהמחשבה שהוא הקשיב להצעתי בסופו של דבר. אתמול בדקתי שוב את המקום באחת עשרה בלילה ושמחתי עד מאוד לראות בקרבתם חתולה בוגרת, והרי לכן התעלומה נפתרה ואתה גם הבעיה. הגורים אינם נטושים. אני בטוחה שעידן ישמח לשמוע, ואולי גם קצת יתאכזב, עם כל ההתרגשות שלו רק מלראות אותם אני משערת שהוא כבר הספיק לתכנן להם חיים שלמים איתו.

ועכשיו לנושא הבא, אתמול חגגנו את חג השבועות בבית הספר, הייתה הופעה גדולה (בה השתתפתי כאחת מעשרות אחרות שזרקו פרחים על הקהל) והורים הגיעו והיה אוכל בכל במקום, חלבי, חלבי, חלבי. תודה לאל שהיו גם פיתות איפושהו, חומוס וסלטים אחרת אני וחברותיי הטבעוניות כבר היינו גוועות. כי אתמול לא הייתה ארוחת ערב, זו הייתה הארוחה. אז לפני הטקס אנשים התרוצצו בכל מקום,היו תחנות מפוזרות בחלקת פארק ירוקה. הזדעזעתי כשנחשפתי בכל תחנה לחיה כלואה אחרת בכלוב מצוצמם, מוצגת לראווה. באחת התחנות היו אפרוחים, דורכים זה על זו בכלוב הקטן שלהם בעוד עשרות ילדים קטנים מקיפים אותם ונועצים בהם אצבעות דרך חורי הרשת, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, מצד אחד רציתי להבהיר להם שהם צריכים להפסיק, מצד שני הם היו מוקפים בהורים, ואף לא אחד מהמבוגרים ראה בזה כשגוי. בעוד האפרוחם צווחים,מצייצים ללא הרף. לא מכאב, חשבתי, אם כי מרצון נואש לקצת חום ואוכל, אבל בטח ובטח שלא לזה. בתחנה אחרת הייתה עגלה, בתוך עגלה קטנה מעגלת סופר מארקט, העגלה שכבה שם מכונסת בתוך עצמה, מפנה עורף לקהל שבא להביט בה. ליבי כאב עליה, במיוחד כשראיתי נערים מקיפים אותה ועושים רעש שידעתי שהפריע לה בגלל כל הקפיצות שעשתה בכל פעם שמישהי מחאה כף או צעקה.

בתחנה אחרת היה סוס פוני רגזן, ובצדק.

וכן הלאה...

באחת התחנות (שלא הכילו רוח חיים המוצגת לראווה) פגשתי ביואב- בן זוגה של השותפה שלי, וגם כן טבעוני.

“החג הזה, זה יום אבל לטבעונים.” אמר לי יואב. 

בשבע וחצי היינו כולנו מאחורי הקלעים,כל התלמידות והתלמידים מהקבוצה שלי-זורקי הפרחים וכל שאר התלמידים והתלמידות מכל שאר הקבוצות שהשתתפו בטקס. כשהגעתי אל מאחורי הקלעים, לבושה בשמלה הלבנה שהוכרחנו ללבוש כולן הבחנתי מיד בעגלה, אי שם בין כל המופיעים.

לא אמרתי שלום לאף אחת, לא פגשתי עדיין אפילו בחבריי, מיהרתי להרים את שולי השמלה-הלבנה-הארוכה להחריד וללכת אל עבר העגלה.

היא עמדה בתוך הכלוב הקטנצ’יק ובחור אחד בערך בן גילי עם בגדי רפתן עמד לצידה. חשבתי שהוא אמור להשגיח עליה אבל התברר לי כמה טעיתי כשלאחר כמה דקות ששהיתי במחציתה והיא רצתה להסתובב, אבל לא יכלה בגלל המקום המצומצם שהוקצב לה והעגלה התנדנדה, התנדנדה וכמעט התהפכה על ציריה והבחור לא שם לב אפילו. ברגע האחרון יצאתי מהרהוריי והבחנתי במתרחש והצלחתי ממש בדקה האחרונה לחסום את הנפילה בגופי, שנייה אחת יותר הייתה גובלת בהתרסקותה של העגלה והרגליים שלי.

בשנייה הראשונה זה הרגיש כאילו היא הולכת להתמוטט עליי בכל מקרה, כי העגלה הייתה כבדה והתחלתי לחשוב שאני לא מסוגלת לדחוף אותה חזרה למקום, אבל עם הישענות כל הגוף שלי הצלחתי. אז, שם לב הבחור,ונזכר להושיט יד לעזרה. לא התכוונתי לבזבז את כל זמן-המאחורי-קלעים-שלי עם העגלה,אבל אחרי המקרה, ידעתי שאני לא עוזבת אותה.

אחרי כמה דקות בחור אחר בבגדי רפתן ובחורה התקדמו לעברי. האצבעות שלי על סורגי הברזל של הכלוב התהדקו מעצמן. “כל שנה,”אמר הבחור לבחורה, “כל שנה אני אומר לך, יש איזו טבעונית שיוצאת עלינו, כי מציגים את העגלה בהופעה. לא מבינות שזה לא אנחנו החלטנו.” אמר. הרמתי אליו מבט. “מה?”שאלתי, תוהה איך הוא יודע שאני טבעונית. “לא, אמרתי שכל שנה...” הוא התחיל לחזור על המשפט ובכך הבהיר לי שהוא בעצם לא ידע שאני טבעונית.

הבחורה הביטה בי,”את טבעונית?” שאלה. הבחור הרים מבט מופתע, כאילו לא חשב על הרעיון הזה בכלל, שמי שהוא מתלוננן בפניה היא מה שהוא מתלונן בפניה עליו. הנהנתי לאיטי.

“אלוהים! נשבע לך לא ידעתי!” אמר וצחק, “איזה צירוף מקרים בחיי.”

יותר מאוחר שתי בנות הגיעו לאזור שלי ושל העגלה, אחת מהן מלמלה, “איזו מתוקה היא...”

השנייה אמרה, “הולכים לשחוט אותה מתישהו.”

“מה פתאום!” קרא מישהו בקרבת מקום, “היא נקבה, היא הולכת להיות ברפת, לעבוד במחלבות.” אני מודעת לעובדה שלרוב האנשים בעולם קל לעצום עיניים או לא לרדת לעומק העניין, או לא להבין שלעבוד במחלבות גרוע לא פחות מלהישחט. להקריב את כל חייך, והמילה להקריב איננה ראויה להיכתב כאן, כי הקרבה זה משהו שעושים מתוך בחירה, הן נולדות אל תוך עולם ללא המילה הזו, בחירה. אז מן הסתם גם הקרבה לא תמצאו שם, בעולם המסריח, מלא בחרא וחלב שלהן. הכל נלקח מהן, ואני לא מצליחה להבין, אני פשוט לא מצליחה, מי אנחנו שנגזול ככה מבעל חיים כלשהו? מי אנחנו? את הילדים שלהם, את החלב! כמה אבסורדי זה נשמע, וחולני, שלהן! ובסוף את הבשר שלהן, אותן עצמן. רוב האנשים קולטים רק את החלק האחרון של הסיפור- את הלקיחת חיים שלהן, מבלי להבין שהחיים שלהן נלקחו הרבה לפני שהן נכנסות למשחטה. הרבה מאוד לפני. ואז הבחורה אמרה, “כן היא באמת חמודה. אבל עוד מעט, עוד מעט תגדלי קצת ואז תהיי שלי. אני אפגוש אותך שוב בצלחת.” והיא צחקה. אין לתאר את הצמרמורת שחלפה לי בגוף.אני תמיד מנסה לראות באנשים רק את הצד הטוב שבהם או לפחות להזכיר לעצמי שיש להם אחד, אבל ברגע ההוא כל שחשבתי היה כמה נוראה, כמה איומה הבחורה הזו. איך אפשר להביט בעיניים המבוהלות, הפעורות לרווחה של הנפש החיה הנושמת את אותו אוויר חיים שאת נושמת, העומדת ברגליים עקומות ורועדות בכלוב קטנטן ולהגיד לה דבר שכזה. איפה האנושיות בלהגיד דבר כזה? חלחלה, זו כנראה המילה. הייתי מלאת בחילה.

תודה לאל הבנות עזבו בסופו של דבר.

באיזשהו שלב התברר שבכל פעם שהעגלה נתקפת רצון עז להסתובב היא נמצאת בסכנת חיים, כי הכלוב לא מאפשר לה את המרחב הזה,כך שהיא נתקעת במחצית הדרך ותזוזה לא נכונה לכיוון הלא נכון די עלולים לשבור לה את המפרקת או לרסק את העגלה ואותה אל הרצפה כמו שכמעט קרה, כך שבכל פעם שקלטתי אותה מתחילה להסתובב בנחישות הייתי חייבת להילחם אתה ולהחזיר אותה לצד הנכון, זה שראשה היה מופנה לו.

באיזשהו שלב בין הקבוצה החמישית אוהשישית שעלתה להופיע, נותרנו רק הקבוצה שלי, קבוצה הרפתנים, קבוצת האורווה- לגמרי שכחתי אבל הביאו את הפוני הרגזן גם כן כדי להציג, ובחיי, הוא היה רגזן מתמיד,מאחורי הקלעים. הרקדניות, הזמרים, הקריאנים כולם כבר עלו והופיעו. פתאום פ’ ומיכאל היו לצידי ולצד העגלה (הם גם כן היו ברשימת זורקי הפרחים). הם ליטפו את העגלה בלי מילים ונותרו איתנו. פ’ עזבה באיזשהו שלה ומיכאל נתן כל הזמן לעגלה למצוץ לו את היד.

"למה יש לה את האינסטינקט התמידי הזה למצוץ כל דבר שהיא מוצאת?" הוא שאל בכיווץ גבות. תקעתי בו מבט של 'נו באמת'. מיכאל הרים את ראשו ומבטו פגש במבטי. "הא, כן, ברור." אמר בנשיפה. ואז העיניים שלו חלפו בזריזות על השמלה שלי. "אתה נראית טוב,"אמר. "ממש טוב." מלמלתי תודה וחזרתי להשגיח עם עיניי על העגלה.

המדריך שלנו עבר וחילק לכולם מהקבוצה שלנו פרחים, קיבלתי פרח לבן קטן ויפה, נתתי לעגלה להריח אותו. גם מיכאל עזב אותי מתישהו, נותרנו אני והעגלה עשר דקות לפני העלייה שלה ושל כל הרפתנים לבמה. ליטפתיאותה, ועצרתי בעדה מלהסתובב יותר משאני יכולה לספור. ואז בצד השני של העגלה שלה חברות בנים טמבלים התחילו מכות. ממש התחילו מכות, הטמבלים. ותארו לכן, האחד היה זה שאמור היה להשגיח על העגלה. תחילה חשבתי שהם יפסיקו אחרי דקה, אבל כזה התחיל להדרדר והם הרעידו את העגלה כולה והפחידו כהוגן את העגלה, חשבתי על לקרוא לאחד המדריכים, אבל לא יכולתי לעזוב את העגלה. הם עוד היו יכולים להפוך אותה, הטמבלים,ולא לשים לבם על כך.

הרגשתי איך השיער על גבי מסתמר, הייתה רק דרך אחת להעמיד את הפרחחים במקומם.

"היייי!!!" וכמו שתמיד קרה כשהייתי ממש נסערת- לא הייתה לי כל שליטה על אוקטבאת הקול שלי. הנערים כולם נאלמו דום, הסתובבו בזה אחרזה לכיווני. "מה נראה לכם? אתם רוצים ללכת מכות? תעשו את זה שם. רחוק מהעגלה." קראתי. ההוא שהיה אמור להשגיח הביט בהלם. נראה היה שהם שכחו בכלל שהם היו באמצע ריב, מישהו מלמל בסדר, בסדר, וזהו. הם נרגעו.ההוא-שהיא-אמור-להשגיח-אבל-הלך-מכות התקדם פתאום ועמד לעבור במרווח הדק שבין הקיר לבין העגלה. חסמתי לו את הדרך. המרווח היה צפוף, עד שהתקשיתי להאמין שהוא יכול לעבור מבלי להרעיד אותה. "לאן אתה חושב שאתה הולך?"

הוא התנוסס מעליי והרכין ראש, "אני עובר." אמר, "לאן עוד אני כבר יכול ללכת?"

"לא יודעת," אמרתי, "כבר התחלתי לחשוב שאתה מתכנן להיכנס לעגלה."

הוא חייך, "מה נראה לך שאני עד כדי כך מטומטם?" שאל. ומבלי לתת לי לפנות לו את הדרך נדחף במרווח הדק, שהוצר במילא יותר כי חסמתי מחצית ממנו והצמיד אותי לקיר כשעבר. הגוף שלו התחכך בשלי, ובדיוק כשחשבתי על לדחוף אותו הוא כבר היה בצד השני והתרחק, מביט בי בחיוך.

"לא יודעת," מלמלתי, "אם אתה מספיק טיפש לריב מכות, אני לא רואה שום סיבה אחרת." אבל הוא כבר התרחק והתחיל לדבר עם אחת הרפתניות, אני בספק אם שמע אותי. או רצה לשמוע.

את שאר הזמן העברתי בדריכות מתמדת לאנשים מוזרים, טיפשים ורצונה הקבוע של העגלה להסתובב. הרגע האחד לפני האחרון שלי עם העגלה היה כשילד קטן הופיע פתאום, והצטרף אלינו מאחורי הקלעים. ידעתי שהוא היה אחד הילדים של אחד המדרכים אבל לא הכרתי אותו. הוא נראה כבן חמש/שש בערך, לא בכיתה א' בכל מקרה, והוא הצטרף אליי ואל העגלה. הוא ליטף אותה ודיבר אתה ושאל אותי שאלות עליה. כשהיא החלה מוצצת את ידו הוא צחק ושאל למה היא בוחרת לעשות את זה, או משהו כזה.

שאלתי אותו, "מה היא בוחרת לעשות?"

"למה היא רוצה להיות כאן?"שאל אותי הילד. חייכתי חיוך קטן והסברתי לו שהיא לא בחרה להיות כאן, ושהיא גם לא רוצה להיות כאן. "איך את יודעת?" הוא שאל אותי.

"אם מישהו היה לוקח אותך רחוק מאבא שלך, שם אותך בכלוב קטן, היית רוצה להישאר ככה?"

"את מתכוונת, שאני במקום אחד ואבא במקום אחר?" הנהנתי.

"נו בטח, הייתי בורח. אז בואי נשחרר אותה," אמר הקטן, "שתחזור לאימא שלה."

"גם אני הייתי רוצה לעשות את זה," מלמלתי. "אבל יש כמה בעיות."

"אז אני רוצה להיכנס להיות אתה." אמר הקטן. הבטתי בו בפליאה כשהחל לנסות לטפס על הסורגים. "אני רוצה להיות אתה בפנים!" הוא קרא והתחיל ליילל בבכי.

"בוא, בוא יוני, בוא ניקח אותך." אמרה אחת הרפתניות והרימה אותו, מרחיקה אותו ממני.

דקה אחרי רפתנית ורפתן לקחו את העגלה, ליוויתי אותם ואת כל עדר קבוצה הרפתנים עד לשולי הקלעים וחיכיתי עד שהגיע תורם להיכנס. הלכתי אחריהם ממש עד הפתח לבמה וראיתי אותם מגלגלים את העגלה עם העגלה אל מרכז הבמה. תהיתי איך אנשים בקהל רואים את זה, מבדר? יפה? עצוב? והם ירדו מהבמה.עשיתי במהירות את דרכי חזרה אל מאחורי הקלעים אבל העגלה כבר לא הייתה שם.

הקבוצה שלי הייתה האחת לפני האחרונה לעלות, עלינו, עמדתי איפושהו באמצע וחייכתי בקושי לקהל. החזקתי את הפרח הלבן שלי חזק כשהעיניים שלי הסתנוורו מאור הזרקורים הכתום-צהוב. השמיים נמלאו צבעים מהתאורה, ואני חשבתי על העגלה.

ופתאום כולן זרקו את הפרחים שלהן, ואני לגמרי שכחתי משלי, היה מאוחר מדי לזרוק אחרי כולן וחשבתי שזה יהיה גרוע יותר מלא לזרוק בכלל- אז החבאתי את הפרח שלי מאחורי ידי, כאילו לא היה לי דבר ומיהרתי לרדתמהבמה יחד עם כולן. העובדה שלא זרקתי את הפרח הציקה לי קצת, קיוויתי שבגלל עומס הפרחים האחרים וכל שאר האנשים שהיו איתי על הבמה אף אחד לא הבחין בפרח הספציפי שלי, שלא נזרק. ח' סיפר לי שגם הוא שכח לזרוק את הפרח שלו, אז כבר הרגשתי יותר טוב;) (תמיד אפשר לסמוך על ח' שלא יתן לך להרגיש לבד). כשהכל נגמר וחזרנו לחדרים עלתה לראשי המחשבה להביא לעגלה את הפרח שלי. החלטתי לעשות זאת, אני אלך לראות אותה היום או מחר, בכל הזמן ששהיתי במחציתה לא בדקתי לה את המספר, כי לא רציתי לזכור אותה על פי מספר. כי אם הרי הייתי עושה כך, אני בעצם מסכימה עם הדבר, נותנת  אישור שהיא רק מספר ולא בעלת חיים. אז כשאלך אזהה אותה על פי מי שהיא עצמה ולפי איך שזכרתי אותה בראשי.

המועדון שלנו היה מפוצץ אוכל אתמול בלילה, שאריות מההופעה, תפוחים, עוגות, פיטות ולאפות. אז אכלנו הרבה שוקולד (פרווה)בפיטה, אני, ע', פ' וד' וקבענו להיפגש כולן בחדר של פ' כדי לכתוב. הן כולן ביומן שלהן, ואני פה. כי תכלס, זה היומן שלי:) .

אבל בסוף התפצלנו, אני וע' נותרנו בחדרשלי וד' ופ' בחדר של פ'.

בשעה אחת עשרה בלילה אחרי שחזרתי ממקום גורי החתולים וראיתי את אמם, הלכתי לחדרה של ע' והזמנתי אותה לטיול לילי.

יצאנו לטיול ודיברנו ודיברנו, והתיישבנו על אחד הספסלים של איזושהי קבוצה ודיברנו עוד ועוד. ע' לא מרגישה מחוברת כל כך בזמן האחרון לד' ופ'. למען האמת, היא מרגישה שהיא חברה של פ' על פי אותו זיכרון נושן שהן היו פעם חברות, אבל היא כבר לא רואה אותה באותה הצורה, אני משערת. היא מרגישה שפ' משדרת לה עליונות כל הזמן ומתנהגת אליה לא יפה, היא לא יודעת איך להתמודד עם זה.

"ועם ד'," אמרה, "לא יודעת אם זה מאז שהיא עם ר' אבל אני כבר לא מבלה אתה זמן בכלל. וכשאני כן, אין לזהכל כך הבדל בין לבלות אתה או לא. אין לי אתה שום שיחות עומק. איריס, את חושבת...את חושבת שהחבורה שלנו מתפרקת?"

"מה את מדברת," אמרתי לה,שוללת מיד את הרעיון, הרי כבר חוויתי התפרקות של חבורה בעבר, ולא הייתה לי שום כוונה לחוות את זה שוב. "מה פתאום. את פשוט צריכה לבלות יותר זמן עם ד', צאו לדייט, רק שתיכן, תיפתחי בפניה. ופ', אולי כדאי שתיקחי קצת מרחק כמו שאמרת, אני יודעת שהיא יכולה להיות לפעמים... תוקפנית."

דיברנו במשך שעות עד ששמענו פתאום קיפוץ של כדור כדורסל, ומחושך הלילה צצו דן ומ' החברים-הכי-טובים-שטותניקים, לבושים בגדי ספורט ולכל אחד מהם כדור.

"שנצטרף אליהם?" שאלה אותי ע'. "יאללה," עניתי. "היי!" צעקה להם ע'. הם נעצרו והביטו בנו. "אפשר להצטרף אליכם?" ידו של דן זינקה אל מאחורי ראשו, משפשפת את צווארו בתנועה שזועקת: "הצילו, אני בסיטואציה מביכה!" מ' החליף מבטים בנינו לבין דן. ואז הם התלחששו (התלחששו!) בניהם, כמו ילדים בני ארבע.

"אני מתכוון, אתן יכולות,אבל..."

"מצוין! אנחנו נהיה שם עוד חמש דקות, נתראה בקרוב!" קראה ע' בחיוך. הבנים הסתלקו להם אל מגרש הכדורסל. וכך היה, הצטרפנו, תחילה לא שיחקנו אתם רק ישבנו וקפאנו מקור תחת מזגן אולם הכדורסל,אבל דן הפעיל מוסיקה מהמחשב שלו שהיה מחובר לרמקולים והרגשנו צורך עז לרקוד ולהתחמם. אז רקדנו והתחלנו לנסות לחטוף מהם את הכדורים, מסמנות אחת לשנייה על מי ללכת. היה הכי כייף לשחק עם מ', כי הוא זורם, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות אותו הדבר עם דן, כי הוא היה מאלו שלא חושפים רגשות, אז הוא ניסה לגרום לזה להיראות כאילו הוא לא נהנה, אבל תמיד אומרים שטובים השניים מן האחד. בזבזנו איזו שעה אתם ואז פרשנו חזרה לחדרים, הלכנו לישון.

היום התעוררתי עם כאב ראש נוראי משום מה, ולאורך כל היוווום מה שעשיתי עד כה היה לכתוב פה, החלטתי שהיום ואתמול היו ימי המנוחה שלי, ראשון ושני הולכים להיות ימי לימודים, לעזאזל. המבחנים.

עד אז, שמחה שאני בחיים.

נשתמע, אוהבת,

איריס <3  

0 תגובות
וזה...
18/05/2015 01:18
איריס
לא-לבעלות-לב-חלש

לא-לבעלות-לב-חלש-שלא-תגידו-שלא-הזהרתי.

אהההההההההההההההההההההה!!! קול הצרחה שלי בטח הדהד מחוץ לחדר מספר שמונה וטייל בין כל החדרים במסדרון הבנים-בנות. הכאב הנורא סימא את עיניי עד שהייתי חייבת לעצום אותן, אחזתי בחוזק בבד החולצה של פ, ציפורניי בטח מותירות חצאי ירחים על עור גבה.

זהו זה, הנה לך, אמרה ונעמדה על רגליה, בפנים. 

התכופפתי, ראשי בין רגליי מחפשת אחר הדבר הנאלח שהיא טענה שעכשיו איננו. ידיי מיששו את האזור שבין רגליי. אבל שום כלום, מלבד חוט זעיר וכחול. נשימה ארוכה נפלטה מפי. 

הטמפון הוטמן במקומו. את מרגישה משהו? שאלה אותי פשום כלום, השבתי. היא חייכה בשביעות רצון,אמרתי לך, אם דוחפים את זה מספיק עמוק, כמו שצריך, לא מרגישות כלום. היא הרימה את ידה וזקרה את אצבעה שהייתה מדממת במחציתה, מדממת מדמי תראי, היא אמרה, ואז, ללא הזהרה, דחפה את האצבע הגאולה בדם אל מתחת לאפי. איכס! צרחתי, קופצת אחורה חזרה לשירותים. דוחה שכמותך. פ צחקקה, זה הדם שלך, לא שלי. עשיתי לה פרצוף ומשכתי את מכנסיי ויחד אתם את תחתוניי למקומם. כשיצאנו מהשירותיים שותפותיה של פ נעצו בנו מבט. 

אין לי מושג איך זה היה נישמע מבחוץ, החלה פ לומר, אבל אני נשבעת שזה לא כמו מה שזה נישמע. 

רוני חייכה לעברנו, זה היה יפהפייה. אמרה, ללא תוספות. בחיי, הילדה הייתה לפעמים מוזרה משהו, אבל אהבתי את זה בה, היא הייתה מיוחדת. ייחודית. ויפהפייה. 

כשהגעתי לחדר של פ, אני לא יודעת למה בדיוק ציפיתי אבל בטח ובטח לא למה שקרה. בפעם האחרונה שניסיתי להשתמש בטמפון כמעט והתעלפתי כשהייתי בפחות ממחצית הדרך, השותפה החמודה שלי תמכה בי וניסתה לעזור בכל דרך אפשרית, הציעה מראה הציעה תנוחות שונות וכו אבל זה לא הלך. השותפה השנייה שלי צחקה עליי כמובן, המרשעת. אז כשהגעתי לפ עם ההחלטה הנועזת שאני הולכת להשתמש כאן ועכשיו בטמפון, לא באמת האמנתי שכך יהיה. אבל כשמלמלתי לפ מדלת השירותיים החצי פתוחה שאני די תקועה היא לא היססה, הגיעה עם טמפון נוסף והדגימה לי על עצמה. אין לנו את אותו... הדבר. אמרתי. זה לא הולך אצלי ככה, בקלי קלות. 

אוקיי, את רוצה שאני אעשה את זה? שאלה פמה? נדהמתי, לא יכול להיות שהיא התכוונה לזה. שמעי,   אמרה, אימא שלי הייתה הראשונה לשים לי את זה, אני מבינה אותך. 

אז הגענו למצב שהיא כרעה על ברכיה ונשבעה (נשבעה!) לי שכשאדרוש ממנה להפסיק היא תעשה כך, במציאות המרה היא עשתה כאוות נפשה. לאחר שהורתה לי בפעם השנייה לעזוב את ידה ולאחוז בראשה או גבה, היא לא חדלה. בחיים לא אשכח את הכאב הזה, כמו של שן מתנדנדת שדחפתי מספיק עד לנפילתה, בחיים לא אשכח את הקול שרק אני והגוף שלי בטח שמענו שנגרם כתוצאה מחדירת הגורם הזר. 

היום זהו כבר יומי השישי לשימוש בטמפונים ובחיי, תודה לאל על ניסים קטנים. ולפ, כמובן. אבל אין מה לומר, הזדעזעתי בימים הראשונים, כל פעם זה כאב מחדש, זה עדיין קצת, אבל זה גם קצת פחות. 

.......

מה עוד? 

פ ועידן נפרדו לפני עידנים, מה שכבר לא רלוונטי כיוון שבשבוע שעבר הם חזרו להיות יחד. ואם כבר העלנו את נושא הזוגות, נחשו מי עוד חזר להיות יחד? ד ור! בחיי, הפוסטים שלי מנבאי עתיד, לא יודעת אם אתן זוכרות או לא אבל לפני אלוהים יודעת כמה פוסטים התרעתי מראש על התחושה שקיבלתי, שהשניים עוד יחזרו. מי הייתה מאמינה הא? אחרי כלללל האזהרות שלי ושל פ היא בחרה ללכת בדרכה שלה. בתחילה, כעסתי עליה, אבל עכשיו הם כבר יחד כמעט חודש, מי אני שאזכיר לה שוב ושוב כמו טוקי חוזר את עלילות העבר העכור. היא בחרה להתעלם מהם, טוענת בכל ליבה שהוא השתנה, ומי יודעת אולי הוא כן, אבל אני אישית לא קונה את זה. מלבד זאת, מה קרה לכל האני לעולם לא אהיה עם מישהו לא טבעוני? ר לא רק לא טבעוני, ר יוצא נגד טבעונות!!! הוא ההפך מכל מה שהיא תומכת בו. כאילו, בחייאת אישה? אבל שיהיה. 

ע תודה לאל, לעולם לא מאכזבת, נשארה איתי במעגל הרווקות(מוזר לכתוב את זה, נישמע של מבוגרות) ותמיד  איתי כדי להחזיר שפיות או לאבד אותה על התנהגותן המכפירה לפעמים של חברותינו. פ לדוגמה, שהייתה לגמרי שבורת לב בתחילה בגלל ההחלטה של עידן להיפרד ממנה רק בגלל שהוא פחדן-עולב נפש-שלא-מוכן-בכלל-להתמודד -עם- הסיפור- גון היקר- שם קץ למערכת היחסים שלהם, והיא, היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות לאחר חדש, כשלפתע פתאום החליט שלנשק אותה זה רעיון מצוין. ואני תוהה, לא חשבת על זה לפני חודש, כעוד היה לכם, אתה יודע, קצת יותר זמן להעביר יחד? כאילו, אם כבר חושבים על העתיד אז חושבים עד הסוף. בקיצור אז עידן בכלל לא הגיוני, על ר אני לא סומכת וי כל כך חמוד לפעמים שאני תוהה אם הוא מנסה ממש בכוח להחזיר את האובססיה שלי אליו. בכל אופן, לא נראה לי שעובד לו. ליודבטניק מהנשף יש חברה עכשיו, נראה שכולם מצאו לפתע פרטנר עד לסוף חייהם. (בחילה) חהחהחה, סתם לא, יש גם זוגות חמודים האמתי. לא, זה שקר, כולם נהפכים מאוסים באיזשהו שלב. רצינית. 

השותפה שלי ויואב בהפסקות מה שמקל עליי האמתי, לא לראות אותו 24/7 נמרח עליה ולהפך, אבל אני יודעת    שעוד יומיים הכל יחזור לקדמותו, אז אני משתדלת לנצל את הפרטיות עד כמה שניתן. 

סבתא של ד נפטרה בשבוע שעבר, ובאופן מפתיע סבא של ר נפטר באותו היום, ועם כל אי חיבבתי(?) לר,שמחתי, אם אפשר לקרוא לזה בכלל ככה, באיזשהו מקום שיהיה לה מישהו להתנחם בו, ואיתו. אפילו שמחתי בשבילו. כמעט מקווה שהם ישאבו כוח זה מזו, כי כשהאנשים הקרובים לאנשים הקרובים אליי מתים, אין לי שמץ של מושג מה לעשות. המקרה של ח רק הוכיח לי זאת. ואז המקרה של ד. אפרופו ח, הוא מקסים, אני אוהבת אותו כל כך. מצחיק ברמות איתו, אף פעם לא משעמם, ואם אי פעם חשבתי שהייתי קרובה אליו לפני, זה כי לא הגעתי עוד לשלב הזה איתו. 

יום העצמאות! אלוהיי, בליל של שכרות, בכי, צחוק, ע משתינה מעליי, הופעות, ריקודים, אנשים במסיבות רחובות, אנשים לא במסיבות רחובות, מוכר ששואל לגילנו, ד שהחליטה שהיא לא באה אתו כדי לעשות בייביסיטר,                           מישהי אחרת שמצטרפת אלינו, אני משתפכת בפני המישהי שהצטרפה אלינו, שומר שמנסה לגרור אותי לאנשהו בתמורה לבקבוק ספריי, אני מצליחה לגנוב את בקבוק הספריי ללא מחויבות אחרות, בחור שאני טוענת שהוא קוריאני, אני מטרידה אנשים, אנשים מטרידים אותי, אורה עם חבורת מבוגרת לקולה של עינת שרוף, פ מקיאה את נשמתה, זוג צעיר מלאכי שעוזר לנו להשיג מונית, נהג המונית שמתעקש להושיב אותי לצידו, אני מתווכחת עם הנהג מתך שינה(על פי דבריה של ע לפחות) על מחיר הנסיעה, הנהג מחזיר לי ויכוח, אני בקושי מסוגלת ללכת לחדרי(זאת שהחליפה את ד עוזרת לי), אליהו משום מקום, ואז אפלה והגרוע מכל- אני מקיאה חצי לילה. 

טעות שלי, גרוע מזה- הניקיון יום למחרת. אבל סהך הכל לפני שהמצב הדרדר ואני ופ היינו על הפנים היה ממש כייף. 

ומה עוד היה אחרי יום העצמאות?  כבר לא זוכרת. אני אוסיף בפוסט הבא. היום לעומת זאת, שום דבר מיוחד,               המבחנים השנתיים מתקרבים ואתם יום המוות שלי כנראה. בחיי. 

עד אז, אני לומדת למבחנים הקרובים (שלישי- ערבית אעאעאע!) ומתישהו בשבוע הבא כימיה. חייבת להצליח. משום מה בזמן האחרון אני מקבלת את ההרגשה מפ שאין בה שום אמונה בי, מה שכמובן, גורם לי עוד יותר לרצות להוכיח לה. 

קטע, התחלתי את הפוסט אתה, וסיימתי אתה. 

צירוף מקרים?

לילה טוב, 

אוהבת- איריס:)  

נ.ב- אל תתנו למראה התמים להטעות אתכן, חתיכת פיצוץ גורם הטיל הלבן הזה, תאמינו לי. 

1 תגובות
ענבר
15/05/2015 02:45
איריס
מתנהגת כמו סטוקרית מלחיצה

 

בענבר יש משהו מאוד מיוחד, אני לא כל כך יודעת לקרוא לו בשם, לדבר הזה.

לא כל כך יכולה להניח עליו אצבע ולהגיד זהו זה.

אבל בענבר יש משהו מיוחד.

ענבר מחייך, לא הרבה ולא קצת.

והחיוך שלו יפה-יפה, כנה-כנה

כשענבר מדבר, העולם משתתק קצת,

גם הוא מאזין לו.

וכשענבר כועס, אוהו, לא תרצו לדעת.

הפרצוף שלו מתחמם, הגבות שלו מתכווצות

והקול שלו זועם.

ענבר כותב שירים ומחזות,

ילד מיוחד הוא ענבר.

ענבר לא אוהב מה שקורה במדינה,

אבל אף פעם לא אבין בדיוק מה

כי כשמדברים אתו על זה

יש כל כך הרבה דברים שהוא שונא(?)

שאי אפשר להבין בכלל.

ומנושא אחד הוא קופץ למשנה.

עם ענבר אני יכולה להעביר שעתיים של שיחה

ביום טוב בטח אפילו ארבע

אבל לא יוצא.

כשאנחנו מדברים אני מרגישה צורך עז

להראות לו, לענבר, את העברית שלי

שלא שונה בהרבה משלו,

למרות שהוא קורא מחזות וזה.

ענבר תמיד קשוב כשאת מדברת

יש לו ג'ינסים רופפים על הרגליים

פעם הוא גם הלווה לי אחד

אבל הוא בטח כבר לא זוכר

הענבר.

וחולצות מתחלפות,

מגניבות שכאלה.

ענבר גרם לי לתהות

לא פעם ולא פעמיים

האם גם הוא במעגל הלא-מנושקים-עדיין

כי ענבר כל כך מיוחד

שקשה לי לדמיין אותו עושה משהו פשוט עד כדי כך

ענבר ואני מנקים יחד כל שבוע את המסדרונות

גם כשאף אחת ואחד לא מגיעות,

אני וענבר מנקות

וכשנסיים ענבר יחייך לעברי חיוך מקסים

וישלח לי כף יד לכיף קליל

ויזרוק איזו מילה טובה

מבלי לדעת בכלל שבאותו הלילה

לא רציתי להגיע

רציתי להבריז כמו כל האחרים

ולתת לענבר לנקות לבד את המסדרונות הריקים...

וכל כך הרבה דברים קרו מאז האחד באפריל, אבל אין לי כוח לחזור על כולם, אז במקום זה אני מבזבזת את הזמן בלספר לכן על ענבר.
https://www.youtube.com/watch?v=kZkrUiJmWLc

0 תגובות
סרטוןhttps://youtube.com/devicesupport
האחד באפריל שמח! ;)
05/04/2015 21:51
איריס
המכה האחת עשרה- שיערות.

טוב אז כפי שבטח כבר שמתן לב היום הוא לא האחד באפריל אלא החמישי, אבל אשמח לחזור אחורה בארבעה ימים- לאחד באפריל הכי אחד באפרילי שאי פעם חוויתי. בערב שלפני שהיתי עם ע' על אחד מהשטיחים בדשא, השעה הייתה בערך שבע-שמונה,חושך כבר השתרר בכל מקום וקור מקפיא עצמות תפס אותי, מוחק ללא רחם כל זכר ליום האביבי שהתחיל בבוקר.

ע' הייתה עסוקה בחוברת הערבית שלה בזמן שאני הייתי עסוקה במחשבה שגם אני צריכה להיות עסוקה בחוברת הערבית שלי, כשלפתע פתאום נחתה עליה ההבנה שמחר האחד באפריל !

"ע'!" קראתי בהתרגשות,"מחר האחד באפריל!" ע' הרימה את מבטה לראשונה מחוברת הערבית שלה ונעצה אותו בי. "כדאי שנארגן משהו."

"בהחלט." החזרתי לה. "אבל מה?" היא שאלה. לא היה לי שמץ. פרשתי לחדר בריצה, גם כי כבר נהיה לי קר מדי וגם כי רציתי לשתף את ד' בגילוי שלי. על מיטתי שכבה לה ד', קוראת ספר דיגיטלי מהאייפד שלה."מחר האחד באפריל." הודעתי כשהתנוססתי מעליה. ד' הנמיכה את האייפד שלה כך שעיניה נגלו לי. "נכון..." היא המהמה. "שנעשה משהו?"

"בהחלט כן!" קראתי, לא היה זה ברור?  "אני וע' ממש רוצות לעשות משהו. אנחנו רק לא יודעות מה, אז תשאירי את הראש פתוח." אמרתי ופרשתי למקלחת. האווירה בפנימייה הייתה קלילה מתמיד כיוון שסיימנו עם המבחנים, שוב, סמסטר שני חלף עבר לו ולאהיה הרבה בשביל הבצפר לעשות, וברור שעם המחשבה הזו לא עשיתי כלום בכלל. אז אחרי המקלחת הצטרפתי לד' על המיטה שלי, תכננתי לכתוב פה אבל המחשב לא עבד לי, כך שהדבר חמק במהירות מזיכרוני וכל שעשיתי היה לפטפט עם ד'.

יותר מאוחר עלה בי הרעיון המבריק להעלים דברים מחדר המורים, או לעוות אותו בצורה כלשהי- ואז הרעיון הסופי- לתקוע את רשת כדור הרשת מהחצר שלנו באמצע חדר המורים(תגידו שזה לא גאוני!). שיתפתי את הבננות ברעיון שלי(חוץ מפ', לא יודעת איפה היא הייתה בערב ההוא כמעט ושלא ראיתי אותה) והן התלהבו. ד' הציעה להתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי לבצע את המזימה אבל אז ע' פלטה.

"רגע ד', אנחנו לא יכולות בשלוש, אנחנו צריכות לעשות את ה..." מבטה ריקד ממני אל ד', בהבעה ברורה שהן מסתירות ממני משהו.

"שלא תחשבו על זה אפילו," אמרתי,"שפכו מיד מה אתן מתכננות." הן צחקקו ולבסוף הודו ברעיון הגאוני שלהן.

"החלטנו לשים ניילון שקוף באסלות של הבנים, כדי שכשהם יקומו בבוקר חצי מתים עדיין הם לא ישימו לב וישתינו לכל עבר."הסבירה ד'. הייתי חייבת להודות שהיה בזה מן הגאונות. "במיוחד לחדר של ר'. אני רק מקווה שהשותף שלו אלכס לא יהיה הראשון להתעורר." הרהרה ד'.

"זו הנקמה המתוקה שלה בשבילו,"לחששה לי ע'. הנהנתי בהבנה. לאחר שהן השביעו אותי לא לספר לאף אחד הן שאלו אם אני מעוניינת להצטרף אליהן, אמרתי להן שאין מצב שאני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, אבל האמת הייתה שרציתי לארגן משהו במיוחד בשבילן, איזה תכסיס- רק לא ידעתי עדיין מה. אז בשתיים עשרה בלילה,קצת לאחר כיבוי אורות היו עוד תלמידים שלמדו בבית הספר או עשו אלוהים יודעת מה, ואני והבננות(בהרכב חסר בלי פ') התגנבנו לחדר המורים שעוד היה פתוח והתחלנו לחבל בו. נכון,הרעיון המקורי היה רק להכניס את הרשת הענקית ולהניח כדור בצד עליו נרשום האחד באפריל שמח! אבל כשנכנסנו היה כייף לחבל במקום סתם כך, המחשבה על ה62 האחרונים שהוצאתי בביולוגיה תמרנה אותי, ומה רע בלהתעלל קצת במורים- להם יש את כל השנה להתעלל בנו. אז החבאנו את קופסת הקפה המלאה שלהם, לקחנו אחת ריקה ומילאנו בעפר מבחוץ(מוחעחעחע!), ניתקתי את כבל המיקרוגל, ע' השאירה להם פתק על הברז שמודיע מה פשר הכאוס שתכננו להותיר אחרינו וד' הפחדנית שחששה מכל תזוזה נותרה מאחור לשמור על דלת הכניסה ולהתריע על בואו של מישהו. ואז דלת החדר נפתחה בתנופה ואני וע' שתינו קפצנו בבהלה, מקללות את ד' בליבנו על השמירה הלא שמירה שלה, אבל כשהבטנו אל עבר הנכנס הוקל לנו. היה זה ח'. "בנות!" הוא קרא. "מה אתן עושות פה?" החלפנו מבטים, כמו גם את השאלה האילמת האם ניתן לסמוך על הבחור הצעיר או לא. "לא יודעת מה אתכן, אבל ח' הוא אח. אני סומכת עליו." אמרתי ראשונה וסיפרתי לו על תכניתנו. ח' כמובן השתגע מהתלהבות ומיהר לעזור(אני הורדתי את השעון מהקיר והוא התחיל לכוון אותו למקום שגוי). אני וע' היינו מרוצות מהצטרפותו כי במילא בנינו על דן ומ'(שני חברים הכי טובים שטותניקים שכאלו) שיעזרו לנו להכניס את הרשת העצומה בגודלה לחדר מורים אבל להפתעתנו כשקראנו להם הם סירבו להצטרף. אמרו שהם כבר קיבלו מספיק אזהרות ואם המדריך והמורים יראו את זה כלא נאות הלך עליהם וישלחו אותם הביתה. אז ככה כשהיה לנו את ח' לצידנו ידענו שיהיה קל יותר להכניס את הרשת.


במשך עשר דקות היינו עסוקות בהריסת חדר המורים בצורה הטובה ביותר לפי דעתנו(לדוגמא: נעילת כל מגירות המורים והחלפת המפתחות)לפני הכנסת המנה העיקרית- הרשת המיועדת. אבל אז קרה הגרוע מכל- ד' המסוחררת מהתרגשות לא עמדה על המשמר(ובעצם למה אני טורחת לצדד בה, היא כן עמדה על המשמר אבל פשוט קפאה במקומה הפחדנית ולא הזהירה אותנו) כשדלת חדר המורים נפתחה לפתע והמדריך היה זה שעמד בכניסה.

כולנו נאלמנו דום, קפואים על מקומנו כמעט כמו ד' הרועדת. רגע של שתיקה ואז, "מה אתם עושים פה???" רעם קולו העבה של המדריך. השמועות אומרות שהוא היה מפקד בגולני, לא היה קשה לי להאמין משום מה. ח' היה הראשון לגמגם, "אהמ, אהמ- אני - אני, רק מתקן את השעה פה," אמר בעוד ידיו עוד על השעון. עיני המדריך הצטמצמו כשהוא צעק אפילו חזק יותר. "לא! אתם לא אמורים להיות פה אחרי כיבוי אורות. עופו לחדר שלכם! עכשיו!" ח' וד' היו הראשונים לברוח בחצי ריצה, אני וע' נדפקנו מאחור. "מה נראה לכן שאתן עושות?" קרא המדריך,עיניו רושפות ונעוצות חזק חזק בנו. "שנספר לו?" לחשה לי ע'.

"שלא תעזי," איימתי עליה."איריס, בדרך כלל המדריך זורם, אולי הוא ירשה לנו."

"בדרך כלל," מלמלתי, אבל כבר היה מאוחר מדי וע' ניגשה אל המדריך הזועם שהחל לנעול את דלת חדר המורים בהפגנתיות."המדריך, אפשר לדבר אתך רגע?" שאלה ע' בשקט. "לא." קרא המדריך."אבל המדריך, אתה לא מבין- מחר האחד באפריל ו-"

"זה לא מעניין אותי ע'! חדר המורים הוא מחוץ לתחום, מה חשבתם לעצמכם? קצת כבוד. אתם לא מורשים להיות כאן, בטח ובטח שלא לאחר כיבוי אורות. ואני שומע אתכם צוחקים, רצים במסדרונות- למקרה ששכחתם אני גר לידכם!"צעק.

ע' המסכנה חזרה אליי עם הזנב בין הרגליים וראש מורכן. "אני לא רוצה להגיד אמרתי לך," התחלתי לומר. "שתקי."החזירה לי ע'. עזבנו את בית הספר בדיוק כשגיליתי שהפלאפון שלי לא בכיסיי. "הפלאפון שלי!" קראתי. "שכחתי אותו בחדר מורים."

"שכחי מזה," אמר המדריך,"אני לא פותח לכן שוב. תחכי למחר, אף אחד לא ייקח את זה עד אז."

ע' החליפה איתי מבטים שעה שהמדריך נעלם לו בדרך לביתו וכשכוש המפתחות המצטלצלים מלווה את צעדיו.

"אני לא מחכה למחר בבוקר," הודעתי לע' והתחלת להקיף את מבנה בית הספר בריצה. קראו לי פרנואידית, קראו לי חסרת מעצורים או שיקול דעת, אבל לי לא הייתה כל כוונה לסכן את הפלאפון החדש-חדש שלי, כי אימא קנתה לי אותו ביום ההולדת 17 אחרי הפלאפון האחרון שאיבדתי, וההוא לפניו ששברתי ובל נשכח את ההוא שהשארתי במגירה ללא שימוש מאחותי הקטנה. יש לי דפקט רציני עם פלאפונים, אין לי כל כך הרבה אינטראקציה אתם, אני לא כל כך אוהבת אותם ולמעשה אני בקושי משתמשת בהם כשיש לי אחד, לא יודעת למה, לפעמים אני שוכחת בכלל מקיומו ולא נוגעת בו חודשים, אבל הבעיה היא לא אצלי אתן מבינות- לי אין בעיה לאבד אותו/לשבור אותו/להפיל אותו- הבעיה היא אימא. והכסף שהיא מוציאה עליהם. פלאפונים הם טרחה, תמיד צריך לשמור עליהם שדבר לא יקרה, ואלוהים יודעת עד כמה אני הבת חווה האחרונה עלי אדמות עם אחריות. לכן, לא התכוונתי לנטוש את הפלאפון שלי לבדו למשך לילה שלם- מה גם שיכול היה להיות שהוא לא היה בחדר המורים ואז איאלץ לחפש במקום אחר- הייתי חייבת לוודא, אז הלכתי לכניסה השנייה של חדר המורים. המפתח עוד היה נעוץ בצד ההוא, התמזל מזלי. אז ברור שגנבתי אותו חיכיתי שעה עד שהייתי בטוחה שהמדריך לא בשטח וחזרתי לבית הספר, פתחתי את דלת חדר המורים, נכנסתי בשקט וחיפשת את הפלאפון. וכמו שחשבתי מצאתי אותו שם, ניצלתי את ההזדמנות גם כדי לרוקן את הקפה המזויף- מחשש שהמדריך יפנה אלינו כשהמורים יגלו מחר, ניסיתי לתקן כמה שיכולתי ממה שכבר הרסנו אבל היה נדמה לי ששמעתי צעדים מתקרבים והייתי חייבת לסגת, מותירה את המפתח במקומו הרגיל. 

קפצתי לראות מה עם ע' בחדרה, היא עדיין ממש רצתה לבצע את המשימה, אמרתי לה שאין מצב שאני עושה את זה אחרי שהמדריך תפס אותנו כי כשהוא יחפש את מי להאשים הוא ידע אל מי לפנות. ע' התאכזבה, הבטחתי לה שנעשה את זה שנה הבאה, נהיה משלחת גדולה יותר וזו תהיי השנה האחרונה שלנו כך שהם לא יעיפו אותנו מהבצפר. 

ע' לא השתכנעה לגמרי אבל החלטתי לעזוב בכל מקרה, בדיוק כשהייתי במסדרון, דן ומ' יצאו ועשו קצת רעש ואז הבחנתי מחוץ למסדרון בצל שאין לטעות בו. "המדריך!" קראתי בלחש. 

לא הספקתי אפילו לראות לאן שני הבנים נעלמו בין ים חדרי הבנות- אבל אני כבר ידעתי לאן מוארות פניי- קפצתי לחדרה של פ' ללא היסוס ונדחפתי אל תוך מיטתה. היא הייתה חצי מנומנמת אבל קיבלה אותי בשמחה(אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת! הלא כך?) הסתתרתי אתה תחת השמיכה עד ששמעתי את צעדיו של המדריך חולפים על פני החדר ללא עצירה, חיכיתי עוד כמה דקות עד שנשקתי לה איחלתי לילה טוב ודפקתי את הריצה של חיי חזרה לחדרי שלי. זוכרות שאמרתי שרציתי לעשות משהו לבננות? אז היה לי הרעיון המגניב עם פ' להתנקם בע' וד' על שתכננו לעשות משהו בלעדינו לאחד באפריל- הרעיון היה לרוקן את ארון הבגדים שלהן בזמן שהן יהיו עסוקות בשלוש לפנות בוקר בלהדביק ניילונים שקופים על האסלות של הבנים- להחביא את כל החזיות והתחתונים שלהן ולהחליף בין בגדי הארונות שלהן. 

בכל אופן, לא ביצענו בסוף לצערי את התוכנית המהוללת(כי שתינו נחרנו בשלוש לפנות בוקר) אבל כשהגיע האחד לאפריל עשינו הרבה מעבר. 

היום התחיל בשיעור כלכלה, בו לא הייתי אבל שמעתי שהתלמידים ארגנו עזיבה מסודרת ברגע בו המורה נכנס לכתה. לאחר שהוא יצא אתם ולא הבין מה הולך שם הם הסבירו שהם לא אוהבים אותו יותר ובלה בלה בלה ולבסוף המילים הברורות מאליהן : "אחד באפריל!" 

שיעור מתמטיקה היה אפילו יותר מעניין, חזרנו מארוחת הצהריים חמש דקות לפני השיעור השני. אני וע' התקבצנו עם עוד כמה חבר'ה והעלנו את השאלה מה ניתן לעשות. אבל בטרם מצאנו את התשובה לה המורה הגיע לכתה. אז בכל פעם שהוא הסתובב לכתוב על הלוח, כמו לפני שנים רבות החלפנו פתקים ולחשושים לגבי מה אפשר לעשות. ואז פתאום באמצע השעור מישהו משך בכתפי הסתובבתי ודנה לחששה לי שעליי ליפול על הרצפה, לעשות את עצמי גוססת או משהו. ע' שישבה לידי מיד הסכימה וכמוה כל שאר החבר'ה בקרבתנו, אני הייתי היחידה להתלונן שזה לא פייר שהם לא הודיעו לי לפני על מנת לעשות כמה חזרות. לבסוף הסכמתי, התחלתי להיכנס לדמות החולה עם שיעולים שהלכו והחמירו ואז ביקשתי מהמורה לצאת להתפנות. "אם זה מקרה חירום..." החל המורה לומר בהתלוצצות. או-הו, חשבתי לי בליבי, אין לך מושג כמה שזה מקרה חירום. המורה התמים והכלל לא מודע היה עסוק בלכתוב על הלוח בעוד שהתחלתי להרגיש התקפי שעולים חסרי מעצורים תוקפים אותי. באיזשהו שלב בין השיעול החמישי לשישי, איפה שהשיעולים שלי כבר הפכו לגחמה מסכנה, השתוקקות נואשת לאוויר- המורה הסתובב סוף סוף. 

"איריס?" הוא שאל בזהירות, יכולתי לחוש את מבטו עליי בעוד שהשיעולים שלי החמירו עד כדי כך שכבר כמעט ולא יכולתי לנשום;)  

"איריס, את בסדר?" שאל המורה וצעד צעד אחד לעברי. רועדת, ביד אחת האוחזת בגרוני הצלחתי לפלוט בקושי, "אני - לא - יכולה - לנשום." 

המורה הבהול התקרב אליי עוד, מנסה לראות את פניי. כרעתי על ברכיי, מנסה לגמוע אוויר בדרך המשכנעת ביותר. עכשיו כבר שכנעתי אותו, המורה כרע על ברכיו איתי, אוחז בגבי. "איריס! איריס!" הוא קרא בפחד. כמה משותפיי למעשה נעמדו בפחד מעושה, חוששים. 

לא ידעתי עד כמה להמשיך עם זה, ידעתי כבר שהמורה בכיס שלי אז חשבתי שלהישכב על הרצפה יהיה יותר מדי, התרוממתי והצטרפתי לכולם כשהם צעקו: "אחד באפריל!" חחחח המורה השתגע כמובן, אבל זה היה שווה את זה. ויכולתי להישבע שהוא היה אדום לגמרי. 

בחיי, מעולם לא חשבתי שלמורה למתמטיקה(דגש על המתמטיקה) אכפת ממני כל כך. 

בשיעור האחרון- אנגלית- ע' העבירה פתק בין כל הכתה בו היה רשום שמשעה שתיים וחצי אף אחת לא מדברת בכתה, לא משנה עד כמה המורה תשתגע/תשאל שאלות- לא עונים. הגיעה השעה המיוחלת, וכצפוי כולן וכולם נדמו. תחילה המורה לא שמה לב לדבר אבל כשהיא שאלה אותנו משהו הקשור לחומר מתחילת השנה ואף אחת לא פצתה פה היא כבר חטפה כריזה. האמת שבהתחלה מיכאל לגמרי שכח מהתכנית וענה לה ואז כשכולם הסתובבו ונעצו בו מבט רושף הוא נזכר(אני משערת שקצת לחץ חברתי תמיד יכול לעזור) והשתתק. אז המורה ממש נבהלה מהמחשבה ששכחנו הכל מתחילת השנה ואפילו הרשתה לנו לבדוק במחברות, "הכל," היא אמרה, "רק ציינו את הנקודות שעוזרות לנתח טקסט." אבל מסתבר שלפתע פתאום לאף אחד לא היה כלום במחברת. בסוף אחת התלמידות התפרצה ואמרה, " המורה, את יודעת איזה יום היום?" 

"רביעי," ענתה המורה. "לא, מה התאריך?" 

אז, הכל היה ברור. כשיום הלימודים נגמר התחבולות לא לגמרי נגמרו אתו אבל ככל שהערב התקרב כך גם התקרבה מסיבת-סיום הסמסטר שלנו. כיוון שביום חמישי כולם כבר עמדו לעזוב איש איש לביתו, המסיבה אורגנה לרבעי בערב. לא היה צורך בארוחת ערב, כי הוחלט שנכין את האוכל בעצמנו. קצת לפני המסיבה שכבתי על אחד השטיחים עם ח'. "אני אומר לך איריס, אנחנו חייבים לעשות עוד משהו. רק עוד דבר אחד גדול וזהו לפני שהיום הזה נגמר." 

"צודק לגמרי," הסכמתי אתו. חשבנו לרגע ואז התחלנו לזרוק רעיונות באוויר. "לא, זה יותר מדי." הגבתי לאחד מהם. "לא זה קצת מדי," אמר לי ח'. ואז הוא ממש קפץ במקומו כשנחת עליו רעיון חדש. "יש לי!" הוא קרא בהתרגשות ומשך אותי אליו כדי ללחוש לי. "בואי נגזור את השערות שלנו מכל חלקי הגוף מלבד הראש- נערבב עם דבק ואז נדביק לכל הידיות בכל מבני המגורים." אמר בהתרגשות. 

פערתי עיניים בהערכה. "פששש ח'!" קראתי בגאווה. אבל מחשבה בודדה חסמה אותי, "רק רגע, אני לא רוצה לגזור את השיער שלי, אף לא אחת משיערותיי, האמת. אני אוהבת את השיער על הגוף שלי." מחיתי. ח' משך מעט במכנסי השרוואל הצבעוניים שלי כדי לחשוף מעט מרגליי. "נו טוב, במילא כמעט ואין לך שיער ברגליים." החלפתי אתו מבטים. "אני לא מתכוונת לתרום גם את השיער בין הרגליים שלי." הודעתי. 

ח' לא החמיץ פנים אלא רק חייך ואמר, "טוב אז נקווה שיש לי מספיק שיער בשביל שנינו." במבט נוסף על הרגליים שלו, שנינו צחקנו. קבענו להיפגש בעוד שעה ולהתחיל עם מלאכת הורדת השיער מגופו של ח'. לאחר שעה בדיוק ח' בא לאסוף אותי מחדרי, עברנו לחדר שלו כי בשלי אפשר היה למצוא את יואב והשותפה שלי כבר מרוחים זה על זו במיטה. ברגע שדלת חדרו של ח' נסגרה מאחורינו מיהרתי לנעול אותה כשהסתובבתי הופתעתי לראות אותו מתפשט, הבלעתי את הקפיצה שכמעט עשיתי במקומי כשהוא נפתר ממכנסיו והחליף לשורט.(אלוהים, ברור שלא ראיתי אותו בלי כלום לגמרי לגמרי- מה נראה לכן? אבל משהו כמו בוקסר לפני שהוא הזדרז לשים על עצמו מכנסיים) כשהוא התיישב על הכיסא מולי וקלט את המבט החצי קפוא שלי הוא מלמל סליחה בחיוך מובך. ללא תגובה התיישבתי בכיסא לצידו, ח' הושיט לי זוג מספריים בעוד שלו היה אחד אחר משלו. "שנתחיל?" הוא שאל, פניו מוארות באושר, אלוהים יודעת כמה מאושר הוא היה מהרעיון שלו עצמו. "אה הא," המהמתי וקירבתי את המספריים לאחת מרגליו. אחרי כמה גזירות ממש לא מוצלחות הבנתי שאני לא יכולה להיות גבוה יותר מהרגל המונחת על הרצפה שלו. כרעתי על הרצפה תחתיו, לא ממש תחתיו, והנחיתי את הרגל שלו אל עבר הכיסא עליו ישבתי. כשהיא הונחה שם ואני על הרצפה הייתי בזווית והתנוחה המושלמות להתחיל עם המלאכה. ח' הפעיל מוסיקה בשפה שלו, אותה לא הבנתי, בזמן ששתינו גזרנו את השיערות מהרגליים שלו. נישמע מוזר לקרוא את זה, אני יודעת, בגלל שזה מוזר גם לכתוב את זה. בינתיים ביקשתי ממנו לתרגם לי את משמעות השירים והוא עשה כך. הופתעתי לגלות ששיר אחרי שיר דיבר על אהבה, או תיאורה המדוקדק של אישה יפה, או אהבתו של הזמר אליה. לפעמים ח' השתתק לזמן מה, וגרם לי לתהות על מה הוא חושב. על אימא שלו? על מישהי שהוא ממש אהב בעבר? אולי אפילו על ד'? (אני לא מאמינה שרק עכשיו אתן נחשפות לכך, במיוחד בגלל שזה התגלה כבר לפני הרבה זמן, אבל פשוט שכחתי לציין את זה תמיד- ח' לגמרי מאוהב בד'. כבר מתחילת השנה, והיא סיפרה לי שהוא סיפר לה בחודש השני כששניהם היו שיכורים בבית של רועי באחד מסופי השבוע שהיא הילדה הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו ובלה בלה... יותר מאוחר זה פסק כי הם הפכו לחברים ממש טובים, הבעיה הייתה שזה ממש לא פסק הוא פשוט לא חשף את זה עד שהוא סיפר את זה לפ'. ואז הוא עשה את הגרוע מכל באחת מהמסיבות שישי כשמישהו מהיודבטניקים שאל אותו מי זו החתיכה עם המכנס הקצר(ד' ברור) והוא אמר שהיא חברה שלו. ד' רתחה מזעם, היא סיפרה לו כמה היא כעסה רק ביום שלאחר מכן. אמרה שאין לו הזכות לשלול לה שום אופציות, כי מה אם זה היה בחור שהיא כן הייתה רוצה לדבר אתו? ושהיא יכולה להגן על עצמה ובלה בלה... אח"כ הם לא דיברו איזה שבוע, ח' ממש הצטער והתחרט אבל ד' הייתה שקועה בכעס. במסיבהת יומהולדת של אחת מחברותנו לבצפר ח' שאל אותי על ד' ואם היא עדיין כועסת, אמרתי לו את האמת שלא אבל היא פשוט כבר לא יודעת איך לחזור לדבר אתו. עכשיו הם כבר בסדר, וח' לא מראה שום סימני אהבה, לעת עתה בכל אופן). פתאום מישהו לחץ את ידית הדלת כמה פעמים ואז כשהבין שהיא נעולה, הקיש שמונת אלפים פעם כמו משוגע. קפצתי במקומי, מפילה את הפקק בו אספתי את כל שיערותיו של ח'. "לעזאזל," קראתי בעודי אוספת הכל מהתחלה. "תחביא את זה." לחשתי לח' והבאתי לו את הפקק והמספריים הוא הסתיר גם את זוג המספריים שלו ולאחר שהעפתי בנשיפה את השיער שנותר על הרצפה, פתחתי את הדלת. שותפו של ח' נכנס לחדר והתיישב קרוב לשולחנו. החלפתי מבטים עם ח' ואז סטיתי מעט לכיוון השותף שלו, ההוא הרים גבות בחיוך יודע כל, גלגלתי עיניים בתגובה וחזרתי לח'. "שנבדוק אם החדר שלי פנוי?" שאלתי. 

הלכנו לחדר שלי, שתודה לאל התגלה כפנוי, חזרנו על אותן הפעולות- נעילה, התמקמות וגזירה. הפעם לא הייתה מוסיקה לאוורר את האווירה למקרה הצורך, רק שתיקה. שתיקה חורכת שגרמה לי להבחין למרות שלא רציתי בשרירי רגליו של ח'. שהתכווצו בכל פעם שחשבתי שהכאבתי לו עם המספריים והוכיחו לי שצדקתי, שהתפתלו תחת עורו הכהה שעה שהעברתי את אצבעותיי עליו בניסיון למתוח איפה שצריך או לשחרר והעיניים שלי התקדמו הלאה וחקרו את המשך הרגל למעלה, איפה שהברכיים שלו התחילו ונגמרו והירך העבה משריר שמן נגמרה והעיניים שלי עלו הלאה עד שנעצרו, נחסמו על ידי הקו החוסם של המכנס הקצר שלבש חצי שעה לפני. בלעתי את רוקי ומיהרתי להסית את מבטי. השתיקה כבדה רועמת, ובדיוק כשחשבתי שאני לא אוכל לשאת זאת עוד מישהי תקתקה בדלת. החבאנו הכל כמו שעשינו אז ופתחתי את הדלת. השותפה שלי נכנסה עם עיניים מצומצמות(אלוהים למה כל כך קל לחשוב שאנחנו זוממים משהו? מה רע במחשבה ש... אני יודעת, עזרנו זה לזו בשעורים?). "מה אתם עושים?" היא שאלה בחשד. "שום כלום." קרא ח' וברחנו מהחדר. את שאר הזמן העברנו בשרותי בית הספר, מסיימים עם המלאכה, אבל להפתעתנו השיער של ח' לא הספיק. "אמממ, אם אני מתקלחת ומסרקת את השיער יש לי כמות כפולה של שיער במסרק." התוודיתי לנוכח המצב העגום(אני והשיער המשוגע שלי. מי חשבה שיום יבוא והוא יביא לי תועלת). "לא!" קרא ח' בשמחה עילאית. "אם כך את חייבת להתקלח. מה את עושה פה? לכי!" הלכתי, כבר הייתי מוכנה ומזומנה למקלחת כשמצאתי את המסרק שלי שעוד היה מלא בשיערות מהמקלחת האחרונה. מצוין, חשבתי לעצמי, אין צורך לשפוך מים לא נחוצים. חזרתי לח', הדפסנו דפים עם המשפט "אחד באפריל שמח" וכל שנותר היה לנו לעשות הוא לחכות עד שהמסיבה תתחיל ומסדרונות המגורים יתרוקנו. כשזה קרה רצנו ממסדרון למסדרון- ח' מורח דבק על הידיות בעוד שאני מדביקה את השיער שלנו(בסוף לא השתמשנו בשיער הערווה של ח', תודה לאל). כשסיימנו מסדרון אחד עברנו לאחר וכן הלאה, וממש כמו מתוכנן ברגע שסיימנו עם המסדרון האחרון כבר החלו להישמע צרחות אימה- כמו מבית מטבחיים ממסדרון הבנות. תארו לכן את דמעות הצחוק שזלגו על פנינו, ואז שמענו וראינו את תגובותיהם של כמה אנשים ממסדרונות אחרים- בלייב. זה היה מדהים, מצחיק בטירוף. 

אפילו שילחנו מישהו לחדרו רק כדי לראות את תגובתו. נהנינו מכל רגע, שמחתי לראות את ח' שמח כל כך ויותר מכל שמחתי שהוא בחר לעשות את זה איתי. הוא יכל להוסיף את פ' או ד' או ע' אם התחשק לו אבל משום מה, הוא בחר לעשות את זה איתי. רק איתי. 

אז זה היה האחד באפריל הכי אחד באפרילי שהיה לי אי פעם, כי אף פעם לא באמת השקעתי באחד באפריל זה תמיד היה בדיחה או שניים ולא יותר, אבל השנה הרגשתי מצוין כאילו הוצאתי את המיטב מהאחד באפריל הזה, חוץ מהעובדה שהיה זה יום ההולדת של אחותי הגדולה והדבר לגמרי פרח מזיכרוני. ביום שלמחרת הברזתי ממתמטיקה, הלכתי לקבל את התעודה שלי(שאם לומר את האמת התאכזבתי ממנה קצת הרבה) ועזבתי הביתה. בבית התנדבתי(ותהרגו אותי על כך) לסיים את הנקיונות בחדרה של אימא, ניקיתי וניקיתי כל היום ועדיין לא הצלחתי לסיים. אחי הקיבוצניק אבי הגיע- והייתה זו הפעם הראשונה מזה חודשים שראיתי אותו. אחותי הגדולה ילדת היומהולדת גם כן הגיעה, אחי הבינוני, אחותי הקטנה והגדולה-קטנה כבר היו בבית כמו גם אני כך שכל שנותר היה לחכות לאחי הבכור. אבל הוא הגיע רק בשישי לליל הסדר כשאחי הבינוני הטיפש עזב לעבודה. אבי(אחי האחרי הבינוני-התאום של אחותי הגדולה-קטנה) הכין עוגה טבעונית(כן! הוא נהפך טבעוני מאז שעזב לקיבוץ, הילד הקטן שלי גדל!!!) לכבוד היומהולדת הישן נושן של אחי הבינוני שעוד לא חגגנו כי לא התקבצנו כל המשפחה מאז, אבל אחי הטיפש עזב לעבודה כך שאכלנו את עוגת היומהולדת שלו בלעדיו, ומילא, גם את היומהולדת שלי לא הספקנו לחגוג כי אף אחד לא היה בזמנו בבית ולא הייתה עוגה טבעונית, ולאחותי הגדולה היה יומהולדת יום לפני אז שייכנו את העוגה בסוף לעצמנו. יותר מאוחר, אחרי שכבר סיימתי עם ניקיון חדרה של אימא וחצי צפיית סרט עם שלושה מאחיי הגיע הזמן לליל הסדר. אחי עזב לעבודה(אימא התרגזה כהוגן, בגלל שבת וזה אבל גם בגלל שציפינו שנהיה כולנו יחד- אבל מהר מאוד היא שכחה כי אחי הבכור הגיע והשלים את החסר. טוב, לא בשבילי. באמת רציתי שנהיה כולנו יחד הסופ"ש, אבל מה אני יכולה להגיד, לעתיד יש תכניות משלו). עשינו ליל סדר, כל המשפחה בחיסרון של אחד(הא ושכחתי לציין שדודי בא לבקר בבוקר אז היה בכלל נחמד) והיה ממש נחמד. לפני כן צפינו גם בנסיך מצרים וזה היה כמעט כמו אז, בימי עברו, ממש נהניתי. 

ופסח נכנס לו כך, מביא אתו רעב שתמיד שנאתי. כל השבת קראתי בספר המושלם שלי: "CLOCKWORK PRINCE" של קסנדרה קלייר המושלמת(מומלץ בחום כל דבר שנוצר מפרי עטה של המדהימה הזו) ונהניתי סתם לשכב על הספה, להכריח את אחותי הגדולה לקרוא "מחוננת" להירדם אחרי חצי שעה להתעורר אחרי שלוש שעות ולהמשיך לקרוא עד צאת השבת. 

היום נסענו אני ואחותי הקטנה לביתה של אחותי הגדולה בתל אביב וזה מה שעשיתי עד כה- כתבתי בבלוג. שיעורים, אתן שואלות? מה זה? ; )

לא, אני אתחיל מחר, מבטיחה. עד אז, מצאתי לי סדרת קוריאנים חדשה מדהימונת להעביר את הזמן אתה(מתה מתה מתה מתה על קוריאנים והסדרות שלהם. מתה על אסייתים בכללי- הם כל כך, כל כך- אלוהים, מושלמים!). הסדרה נקראת: " KILL ME HEAL ME", וממש כרגע אני על מיטתה של אחותי מאזינה בחצי אוזן לשיר של אנה ואלזה מ"לשבור את הקרח", זה בטלוויזיה. 

נשתמע בננות, הלכתי להתאחד עם הקוריאניים שלי.

אוהבת, שיהיה חופש מדהים ביופיו, מלא בכייף, ים, אנשים ואנשות אהובים, סרטים, ספרים, כתיבה, יצירתיות, צחוק, הנאה, אהבה,

איריס- לילה טוב:))) 

נ.ב

מרגישות את זה? לא יודעת מה אתכן, אבל בשבילי- זה מרגיש כמו לחזור הביתה...

https://www.youtube.com/watch?v=_xnq0Wez4To 


0 תגובות
סרטוןhttps://youtube.com/devicesupport
פורים+פסח שמח!
31/03/2015 02:57
איריס
מסכות, רעשנים, שירים וריקודים

HOME SWEET HOME !

המבחנים אינם עוד! היום היה המבחן האחרון- בביולוגיה, למדתי אליו מיוםחמישי ואנחנו לא בהחלט לא מדברות על איך היה. בסדר ודי. בכל אופן קיבלתי את שארהציונים שלי, יש לי שמונים ושלוש בכימיה ונכשל במבחן האחר, שבעים וחמשבאנגלית(:(((() אני מקווה שהיא תתחשב בכל שאר המאיות שלי, ומאה בערבית ושמוניםושתיים בכלכלה(:(). עכשיו נותר רק לחכות לתוצאות המבחן האחרון...

בחמישי אני חוזרת הביתה, החלטנו לעשות מסיבונת ברבעי+הפתעה לאחדבאפריל(אני ע' וד' מתכננות משהו אבל לא בטוחות עדיין מה- הצעות התקבלו בברכה). אזאנא סלחו לי יקירותיי, על שבועיים חסרי פוסטים- תאשימו את המבחנים. סהך הכל אנישמחה מינוס, שמחה בגלל שכל זאת, השתפרתי בלימודים מהמחצית הקודמת ומינוס על כך שלאהשתפרתי ברמה של מאיות. וכי אני תמיד משווה את עצמי לע'-מושלמת-הציונים. וזה מקשהעליי לקבל את ציוניי שלי. אבל שיהיה, המחצית נגמרה. לעזאזל היא נגמרה ! והחג השנואעליי כבר בפתח

למה שנוא? כי אין לחם ! כי צריך לנקות ! אבל הפעם שני הדברים כנראהישפיעו עליי פחות, א. כי אני טבעונית, זה בא לי בקלות להוריד מהתפריט;) ב. כי אניהולכת להישאר פה עד ליל הסדר אה שאומר שאני לא אעזור בנקיונות. הייתי רוצה, בחיי,בגלל הקושי של אימא והידיעה שאין הרבה בבית שיעזרו, אבל יש לי דברים בבצפר להשלים-ממש שיעורים ;(. 

אז כדי לסכם את השבועים לוחצי הבטן האלו אומר שלמדתי די הרבה יחסיתלעצמי שיצרתי פה, ובזה אני גאה. ואני מתכוונת ללמוד עוד ולהשלים במתמטיקה כלל מהשאני צריכה בעשרה ימים שיהיו לי. מצפה לזה בכיליון עיניים, ולא רק בגלל החופש אלאבגלל הידיעה שבליל הסדר כל המשפחה תתאסף, מזה תחילת השנה, לאכול באותו השולחן. ממשכמו בימים עברו. אני רוצה לבחון את זה, לראות עד כמה כולם השתנו מאז שעזבתי, אואולי אפילו לפני אבל פשוט לא היה ביכולתי להבחין כי לקחתי אותם כמובנים מאליו. אנירוצה לצפות אתם לאחר ליל הסדר ב"נסיך מצרים" המצויר כמו שתמיד נהגנולעשות אחרי ליל הסדר. אני רוצה לחפש את האפיקומן הלא קיים עם אחותי הקטנה, אנירוצה. התגעגתי למשפחה שלי כל כך, ולא במובן של געגוע הביתה, לבית עצמו או לשכונה,כי לזה האמתי פחות התגעגעתי. התגעגעתי לאחווה, למשפחתיות שלא אותו הדבר כמו כאן,לאימא כועסת עליי, צוחקת ממני, נושקת לי, מבקשת לזרוק את הפח. התגעגתי לשטויות עםאחיי ואחיותי, לריבים הטיפשיים לאהבה המופגנת וגם הזו המוחבאת. התגעגעתי לישיבהיחד סביב אותו השולחן, תרתי משמע. אני כל כך מצפה לזה, יש בי תחושה שזה יחזק אותיכל כך לפהי שהחופש יגמר

לפני שאחזור קצת אחורה לחודשיים שלא כתבתי בהם כלום אני רוצה לספרמשהו אחד שקרה לי לפני שבועיים, גם כן בענייני משפחה. חזרתי לסופ"ש לראות מהשלום אימא בגלל ההתראה שהיא הולכת לעבור ניתוח, כמו שכבר אמרתי בפוסט האחרון(?).אז לפני שהגעתי הביתה עצרתי בבית של אחותי בתל אביב ונהנתי רק מהשהייה במחציתה.לאחותי הגדולה יש ההשפעה הזו אליי, לפעמים אני באה אליה לסופ"ש כי תמיד גורמתלי להרגיש שהכל יהיה בסדר, שהכל בסדר ושהמשפחה לא מפורקת כפי שהיא נדמת, על אףשהיא אמרה זו בעצמה בקול, אותן המילים שאיו ביכולתי להגיד מלבד לרשום מאחורימקלדת. ובכל זאת, כהיא מבשלת בשבילי אוכל טבעוני, כשהיא מדברת איתי ומקשיבה ליואוהבת אותי כך בלי שום סיבה, אני מרגישה שיש תקווה. שאפשר לאחד את המשפחה, והיאתמיד מזכירה לי שהיא המשפחה שלי, הרגשה מהממת ביופייה כאילו אני יכולה לדבר אתה עלהכל, לשתף אותה בכל ללא פחד או חשש. והיא גם כן מאוד פתוחה איתי, מרגיש טוב לאלפחד מהפתיחות עם מישהי. אז בקיצור, הייתי אצלה, אכלנו צהריים ואז היא הודיעהשאחותנו הקטנה באה לישון אצלה סופ"ש(הכל קרה ביום שישי אחד). לאחר שסיימנולאכול אחותי האחרת הגדולה(אבל לא הגדולה כמו זו שגרה בכוחות עצמה) התקשרה והודיעהשהן כבר כמעט בתחנה אז אם נוכל לבוא לאסוף אותן זה יהיה נחמד. משום מה הייתה בי מןההתרגשות, לראות את כל שלוש אחיותיי יחד כמו בימים עברו, אז מה אם כולנו כבר גדלנווהשתננו. הלכנו לתחנת האוטובוס ואספנו אותן, התחבקנו, התנשקנו, צחקנו ואז עשינודרכנו לביתה של אחותי הגדולה. היה כל כך מצחיק- התפלאתי עד כמה שכחתי איך זה קשרהאחיות הזה, קשר בין אנשים שגדלת אתם לאורך כל חייך. האם אפשר להשיג קשר כזה עםאנשים אחרים? האם זה משהו בר-השגה בכלל? אחותי הגדולה טוענת שכן, אבל משום מה, אנימוצאת את זה קשה להאמין. מטיילות ברחובות תל אביב, אני ואחותי הקטנה מאספות מאחורבעוד אחיותנו הגדולות מלפנים- משלימות פערים. ואז אחותי הגדולה נזכרה לפתע שהיאצריכה למשוך כסף בשבילי(כי ברור שלא הייתה לי אפילו אגורה לנסיעות הביתה- אל תשאלואותי איך, כסף תמיד בורח ממני איכשהו)- אז החלטנו לעצור בקרבת מקום ואני המצאתיחוק בו במקום שהיא חייבת לקחת אתה את אחת האחיות שהגיעו עכשיו, זאת אומרת לא אותיכי כבר היה לנו זמן איכות- אז האפשרויות היו הקטנה האו הגדולה בשבילי וקטנהבשבילה. החלטתי לבד שהגדולה-קטנה כי ידעתי שהיה בניהן נתק עד לא  מזמן, ולארק בגלל המרחק. אז אחותי הקטנה ואני נותרנו מאחור בזמן שהגדולות נעלמו להן מאחוריבניין. ברגע הבא כשהסתובבתי, קלטתי חנות ממתקים ענקית היישר מלפנינו, רעיון החללהתגבש בראש. "יו, מה את אומרת על להיכנס לחנות ולעשות את עצמנו כאילו יש לנואת כל הכסף בעולם לקנות מה שבא לנו?" שאלתי את אחותי הקטנה. זוויות פיההתרוממו בחיוך שידעתי מה פירושו. נכנסנו. הסתובבנו לנו בחנות מעט מחפשות אחר משהו,לא נודע. כשהגעתי להחלטה שלא מצאתי מה שחיפשתי פניתי אל המוכר, שנראה כבן ארבעיםבערך וישב בשעמום מאחורי הדלפק. "סליחה," מלמלתי והוא הרים את מבטואליי, אני מוכנה להתערב שהמחשבה הראשונה שלו הייתה 'ווהו, השיער שלה לגמרי משוגע'."יש לך אולי את הקורנפלקס החדש עם הארנבים בתוכו?" שאלתי בתמיהה

המוכר הרים גבות בהפתעה, "ארנבים בתוכו?" חזר אחריי. הנהנתיכתשובה. "כן, נו, החדש זה שרואים עכשיו בכל הפרסומות בטלוויזיה." עניתי.המוכר נענע בראשו עם חיוך מובך, "מצטער, מה שעל המדף זה מה שיש." פלטתינשיפת רוגז שאומרת -אלוהים-המוכרים-של-היום-אין-להם-כלום-בחנות והסתובבתי לחפש אחרהמוצר הלא קיים הבא. אבל להפתעתי אחותי הקטנה הגאונה פנתה אליו."סליחה," היא אמרה, מסיטה את תשומת ליבו של המוכר מהפלאפון על הדלפק."מה לגבי אתגר-הסוכריות-המגעילות? יש לך אותן?" 

את התגובה של המוכר הייתי קולטת גם ממרחק של חמישה מטרים(אוקיי,אוקיי, מטר). גבותיו התרוממו כפליים משהתרוממו כששוחח איתי, ממש נוגעות בקו השיער."ה-ה-המגעילות?" חזר אחרי אחותי הקטנה בעוד חצי צחוק, חצי חשש מעוותיםאת פיו. "כן, כן." אמרה אחותי הקטנה בבטחה, עד כדי כך שגם אני האמנתילה. "מה זה?" שאל המוכר, באמת ובתמים מתעניין

"זו חבילה של סוכריות, כשבכל פעם אתה עלול להוציא אחת מגעילה ואחתרגילה." ענתה לו הקטנה. הסתובבתי מהר מאחורי אחד הקירות לחסום את פי. היאפשוט תותחית, חשבתי לעצמי. גאה בכך שאני לימדתי אותה! המוכר התנצל שנית על אתגרהסוכריות המגעילות החסר בחנותו הגדולה. אחותי הקטנה שבה בתבוסה אליי, עצובה-משהו."אין לו," היא אמרה. ואז מבטה נפל על חבילת סוכריות צהובה והיא קראה:"אולי זה זה?" המוכר ממש נעמד על רגליו ומתח את צווארו לראות, לא אתפלאאם הוא גם עצר את נשימתו בציפייה. אבל אז אחותי הקטנה נסוגה מנענעת בראשה,"לא, אלו סתם סוכריות טעימות." 

"בואי נלך," אמרתי לה. "אין לו פה כלום," הוספתיבלחישה. יצאנו מהחנות, דואגות להגיד תודה ולחייך חיוך חצי שבור כשתי בננות קטנותשחלום המתוק הרגע נופץ. ברגע שכפות רגלינו יצאו מגדר חנות הממתקים הגדולה משכתי אתאחותי הקטנה אל אחותי הקיר וצחקנו בקול, אני כמעט עד דמעות. אבל אז הייתי חייבתלוודאות שהיא לא שברה את החוקים. "היי, אתגר-הסוכריות-המגעילות באמתקיים?" שאלתי. "כן," ענתה לי אחותי הקטנה. "היי! שברת אתה-" התחלתי לומר אבל אחותי הקטנה מיד התפרצה וצחקה, "סתם סתם, נראהלך?!" חיבקתי אותה באהבה, מודה לאלוהים על האחות הקטנה המגניבה שלי. אחיותנוהגדולות צצו משום מקום, אני קיבלתי את חמישים השקל הקבועים שלי(למרות שהייתה ליהצעה למאה), סיפרנו להן על עליליתנו בזמן היעדרותן והן צחקו, קראו לנו משוגעות.אחותי הגדולה קבעה שעכשיו אנחנו חייבות לקנות משהו משם כי טרטרנו את המוכר המסכן.אז שבנו לחנות, ותארו לכן עד כמה המוכר המסכן היה מופתע לראותנו. אחותיהגדולה-קטנה החלה להעצמיס גומים ודברים מגעלים עם ג'לטין ובשקית אחת- מהמחשבהה"תמימה" שאחותנו הגדולה תשלם על כך. בסופו של דבר התחוור לה שהיאהאחראית לשלם, ואיך לא? הרי אני טבעונית, ואחותי הגדולה, הקטנה צמחוניות. יצאנומהחנות, כשאני ממליצה למוכר מקרב ליבי לחפש אחר קורנפלקס-הארנבים, "אני אומרתלך, יבואו ילדים לחפש אחריו." המכר הנהן בחיוך והבטיח למצוא את הקורנפלקס הלא נודע. ברגע שיצאנו הבחנו מרחוק באוטובוס הקרב שהייתי צריכה לקחת, לא הספקנו אפילו להיפרד כראוי רק נשיקה חטופה לאחות הגדולה, הקטנה, חטיפת חמישים השקל ועלייה לאוטובוס עם האחות הגדולה-קטנה. בבית שהיתי יומיים, הקבלת שבת הייתה ריקנית, למזלי אחי הבכור קפץ לביקור עם ארוסתו אז היה פחות ריק אבל שבת... שבת הייתה נוראה. רק אני אחותי, אחי שלא היה בבית רוב הזמן ואימא. אימא הייתה בריאה יותר משציירתי לי בראשי(הודות לאחותי העוזרת) אז הוקל לי, אבל היא בכל זאת צריכה לעשות ניתוח. 

כשהשבת נגמרה, הבנתי ששמחתי, רציתי לעזוב את הקור הנושך, הנוגס בקרביי, ולא אהבתי את התחושה הזו. שאני בורחת מביתי שלי. חזרתי לפנימייה. והרי לכן אירועון שאני אישית ממש אהבתי, מהשבועיים האחרונים ועכשיו לעניינו- לאחר מות אימו של ח'. 

זוכרות את פורים? החג הזה ששמים מסכות, מחביאים את עצמנו ומתיימרים להיות מה שאינינו? אז לא יודעת מה אתכן אבל אני בבוקר התחפשתי לפנטומימאית ובערב... או בערב. הייתה מסיבהת ענק, ממש חלומית- שהתחילה משעה שבע וחצי ונמשכה עד חמש לפנות בוקר ! כן, כן שמעתן נכון- חמש לפנות בוקר ! מדהים, הא? אז בערב התחפשתי לפרח, ארוחת הערב הייתה חלק מהמסיבה ככה שאיחרו אותה לשבע- בשבע התאספנו כל הבננות- אני, פ' וע' (לא זוכרת איפה ד' הייתה אבל לא איתנו) והלכנו לחדר אוכל. בחושך שכבר החל לרדת הבחנו לאורך כל הדרך באנשים מחופשים, לבושי שמלות, חליפות, חלוקים, מדממים, פצועים, עצובים, שמחים- אנשים ואנשות מכל המיניייים. כשנכנסנו לחדר אוכל- ציפתה לנו הפתעה של ממש. השולחנות סודרו בצורה אחרת לגמרי מבדרך כלל- ארבעה שולחנות שמחוברים זה לזה בטור לא נגמר שלא ניתן לראות את סופו ויוצר שולחן אחד ענק. רק כדי להמחיש עד כמה- תארו לכן את השולחן מהארי פוטר? כאלו בדיוק+עוד שלושה שולחנות מפוזרים בכל מרחבי חדר האוכל שהיה מקושט ללא סוף, אבטיחים שיורדים מהתקרה(בחיי !), פטים, ניירות צבעוניים ורעש עצום, קהל מתלהם וגוער על האוכל הלא נגמר. לא היה זה האוכל הרגיל של החדר אוכל, סושי, פיצות טבעוניות, פיצות רגילות, פיטות זעטר, סלטים משובחים, פירות בכל מקום, מיצי פירות, נהרות שוקולד-בהחלט לא טבעוני ועוד ועוד ועוד. חשבתי שאני בגן עדן כשנכנסתי, ומי יודעת אולי באמת הייתי, מצאתי את עצמי מהר מאוד מאבדת את הבננות ומשוחחות עם השותפה שלי וחברה אחרת לספסל הלימודים. י' צץ משום מקום ודאג להחטיף לי בכתף שאבחין בו(זוכרות את י', ההוא לפני היודבטניק? אנחנו כבר בקושי מדברים). אכלתי כאילו אין מחר, ומי יודעת אולי באמת היה אמור שלא להיות, אחרי מעט השעות שישנתי(הכריחו אותנו ללמוד יום למחרת! נתנו לנו רק שעתיים ראשונות חופשיות, הייתן מאמינות??) יצאנו החוצה כמה תלמידים והתיישבנו על הדשא בחוץ, טוחנים. כולן וכולם היו כל כך יפים, זוהרים בחושך או נבלעים בתוכו, ומחופשים ! זה הרגיש כמו הלוואין, למרות שמעולם לא חגגתי הלוואין. הכל לילי שכזה ומחופש וקצת מפחיד. אחרי שאכלתי לשובע, הלכתי לאכול עוד קצת. לאחר מכן מצאתי את עצמי נבלעת לשיחה מעניינת עם שני חברים לספסל הלימודים שלא הרבתי לדבר אתם. דיברנו על הריחוק מהבית, ועל ההשפעה של זה, דיברנו על הים ועל חלומות ועל עוד דברים שכבר אינני זוכרת. והרגליים שלי קפאו-קפאו בשמלמלת הפרחים שהשאלתי מאחת מחברותיי. אחרי בערך שעה נפרדו דרכנו ושבתי לחדרי. השותפה האחרת שלי החליטה שהיא לא הולכת למסיבה בכלל והשתעממתי רק מלראות אותה צופה בסרט עם אחת מחברותיה. למה לפספס דבר מדהים שכזה? חשדתי שזה בגלל ההשפעה של יואב עליה(זוכרות את יואב החבר- החדש שלה? אז הוא כבר לא חדש בננות, הם ביחד במשך שלושה חודשיים?), כי יואב לא הולך לדברים שכאלו. אמרתי או לא אמרתי לפני מי יודעת כמה פוסטים שהוא השולט במערכת היחסים הזו? (אגב ברגע זה ממש אני כותבת מהמחשב שלה, כי היא עזבה לישון בחדר שלו+הפרדנו את המיטות שלנו כי היה לילה שלא יכולתי לישון בגלל כל הרעש שהם עשו+הרעש מלפניכן של מ'-השותפה השנייה והחבר בהתהוות שלה). את שאר הזמן אני לא זוכרת איך העברתי- אבל הרגע הבא היה שאני פותחת את דלת חדרה של פ' ואני מוצאת את ע' וד' ממוקמות כבר במיטה שלה יחד איתה. 

"חוצפניות!" קראתי. "מה נראה לכן שאתן קובעות פגישה בלעדי?" נדחפתי בינהן על המיטה, היו צחוקים וטיפשות מהנה ואז באיזשהו שלב פ' רכנה אלינו במסתוריות שכזו- שכולנו ידענו שזה סוד ועלינו לרכון גם. "מה אתן אומרות על קצת אלכוהול להרים את המסיבה, לפני שהיא תתחיל?" הא, שכחתי לציין שהשותפה שלה הייתה בחדר וגם החברות שלה היו אז זה למה היא לחששה, בנוסף כל שלוש שעות הייתה ארוחה מחודשת בחדר אוכל(זה למה פרשתי כי הארוחה הראשונה נגמרה ורק התחילו לארגן את המתנפחים בשביל המסיבה). כולנו התלהבנו מהרעיון אבל גם תהינו איך ומאיפה, הרי אם היה לפ' אלכוהול, כבר היינו יודעות. פ' לא נתנה תשובה חד משמעית, רק מלמלה מילים לא מובנות ואמרה שהיא יכולה להשיג בקבוק ברגע זה. אמרנו לה שיאללה, תלך על זה. היא קמה מהמיטה ודיברנ לרגע עם השותפה שלה, בדקה הבאה כולן מלבדנו יצאו מהחדר. ד' קראה אחרי פ' שואלת לאן הן הולכות. פ' רק סימנה לה לשתוק והבטיחה לחזור עם הבקבוק שלנו. "בואו נלך לחגוג," אמרתי. כשהחדר התרוקן לגמרי ושקט התשתרר בחדר. "כן! אנחנו לא בדיכאון או משהו למה אנחנו שוכבות כאן כמו חבורת זקנות גלמודות!"

"יפה אמרת," אמרתי והייתי הראשונה להתרומם. ע' טענה שהיא לא מסוגלת לזוז אז משכנו אותה. עשינו דרכנו חזרה לחדר אוכל, אבל המסיבה לא הייתה שם- המסיבה הייתה בכל מקום. מפוזרת בכל בית הספר, בכל מקום תחנה אחרת. קריוקי, ריקודם באולם הספורט, ריקודים מחוץ לאולם הספורט, מתנפחים, שור זועם ועוד ועוד ועוד. חלומי ממש. החלטנו פה אחד ללכת למסיבה ריקודים באולם הספורט כי זה היה נישמע מגניב ולי אישית הזכיר את יומנינו, מה גם שהייתה לי ולד' שמלה אז מתנפחים וטיפוס לא נלקח בחשבון בשבילנו.

במסיבה רקדנו כהרגלנו- כמו חבורת משוגעות חסרות תקנה, ח' הצטרף אלינו. הזמן אץ רץ לו ופתאום מישהו צעק מאיפושהו- "השעה שתיים עשרה! המנה השנייה מתחילה !" והאולם התרוקן לאיטו- כולם נוהרים החוצה במטרה להגיע אל האוכל. נותרנו רק אנחנו, ח', ע', ד' ואני- שלוש בנות ובן יחיד רוקדים באולם שלם עם מוסיקה רועשת, לבד לבד על רחבת הריקודים. צחקנו והסתובבנו והסתחררנו- חושבות שהעולם כולוווווו- בכיס הקטן שלנו, כמו רחבת הריקודים הריקה הזאת. אחר כך הלכנו לאכול כמובן לא רצינו לפספס, אבל לצערנו לא היה כל כך מה לפספס- זו הייתה ארוחת הקינוחים והללל היה חלבי והרי כולנו טבעוניים, אז חטפנו לנו במבה וביסלי מפה ומשם ולי אפילו התמזל המזל ומצאתי גלידת אבטיח. לפני שעזבתי את חדר האוכל חטפתי לי פטריית-שמשיית-מטרייה-אבטיח כי הייתה כל כך מגניבה וחזרתי לי לחדר לעוד הפסקה עד שאמצא את פ'. הלכתי לחדרה של פ' אבל עקבותיהם של ד' וע' נעלמו, אז נשכבתי לי לבד על מיטתה, מחכה, בוהה בתקרה. אחרי עשר דק בארך היא פרצה לחדר עם מיכאל וחצי אבטיח מרוקן מתוכנו אבל מפוצץ במיני ממתקים בתוכו. מיכאל התמקם לו על הספסל מולי ודרש לקבל את האבטיח. 

"תוציאי הכל ותביאי לי אותו, אני מת על אבטיחים." קרא. פ' מלמלה משהו בשפה שלהם והחלה מוציאה את כל הממתקים, לאחר שהביאה לו את האבטיח מיקמה את עצמה לצדי על מיטתה. "מה קורה?" שאלה בזמן שדלת החדר נפתחה שוב ושותפתה וחברותיה נכנסו פנימה- מאושרות משהו. תהיתי אם הן כבר שתו. הן שרו, וצחקו ללא סיבה מיוחדת אבל בו בזמן היו מפוקסות לגמרי אז לא הייתה בטוחה. צפיתי בחדר כולו הומה ומזכיר לי כמה אני אוהבת אותו. בצד האחד פ' זוללת את הממתקים שלה, בצד האחר מיכאל זולל את שאריות האבטיח המסכן ובחדר כולו מפוזרות שלוש בנות מרקדות ומזמרות. לא יכולתי שלא לצחוק מהבדיחות המטופשות שלהן והשירים שהמציאו בו במקום, כמו שלא יכולתי להתעלם מהעובדה שמיכאל מלמל שוב ושוב לעצמו, "אלוהים אני אוהב אבטיחים! אני אוהב אבטיחים! למה אני כל כך אוהב אבטיחים?" 

הרגעים היו מדהימים כי גיליתי כמה אפשר להינות מחברתם של אנשים מבלי לדבר אתם, הרי לא פציתי את פי במהלך כל ה... קרנבל הפרטי שלהם. אחת מחברותיה של השותפה של פ' התיישבה על יד מיכאל, כמעט עליו, וקיבלתי את התחושה שמשהו עתידי עלול לקרות בין השניים, מי יודעת. הצורה בה הן רבו כמו ילדים קטנים או הדרך בה היא בחרה לשבת דווקא שם אף על פי שהיה מקום על המיטה לידי, שלא לדבר על כל שאר המיטות בחדר... 

בכל אופן, היה מעניין להיות רואה אבל בלתי נראית, הרבה יותר מהנה ממש שחשבתי שיהיה. ואז כולן עזבו, כל הבנות ונשארנו רק אני, פ' ומיכאל בחדר. הזכיר לי את הימים בהם היינו חבורה של ממש, לפני שהייתה לנו החבורה של הבננות. לפני שמיכאל אמר לי שהוא מחבב אותי. 

"למה אני כל כך אוהב אבטיחים?" הרהר מיכאל בקול רם והצמיד את קליפת האבטיח לשפתיו משמיע קולות מציצה עמוקים כדי לקחת את כל מה שהיה לאבטיח המסכן להציע(כולל המיץ). פ' צחקה וזרקה עליו שוקולד ואז רצה לנשק אותו ולבקש סליחה כי היא גם ירקה אל תוך האבטיח האהוב שלו ומיכאל ממש התעצבן מזה, יותר כמו נעלב. בכל זאת, האבטיח שלו. 

ואז פ' פשטה מעליה את תחפושת השלד שלה ונותרה עם חזייה ותחתוני מיני כשהחלה ללבוש בגדים רגילים. שמתי לב למבטו של מיכאל משוטט על גופה, מעצר לזמן מה על התחת החשוף שלה, הוא אפילו לא נסה להסתיר זאת! פ' סיימה להתלבש ומבטו של מיכאל נקרע ממנה. 

"מיכאל, אתה יכול לתת לי שתי דקות לדבר עם איריס רגע לבד?" היא שאלה. מיכאל הנרגן, מרמר בקול. "בבקשה, רק שתי דק מבטיחה- חכה בחוץ!" היא קראה כשנעלה את הדלת אחריו. הסיטואציה הייתה יותר מדי מוכרת לי מהפעם האחרונה ששתינו אבל עד שהיא חזרה אליי במהירות שכזו וחשש ושלפה את הבקבוק המוכ מתחת למיטתה לא הייתה בטוחה. קצת פחות מחצי בקבוק וודקה היא החזיקה בידה. "השגת את זה." אמרתי.  "ברור, מה חשבת שאני?" היא חייכה בשובבות. "אבל מאיפה?" שאלתי בתמיהה. 

"יום אחד אני אראה לך." היא אמרה ולא הוסיפה. "אוקיי, אז זו התוכנית, נשתה עכשיו אני ואת ואז תמצאי את הבננות ותחלקי אתן. יש?" 

"יש." אמרתי. היא מזגה לעצמה בזריזו אל תוך הפקק הקטן ושתתה בשלוק אחד, לאחר מכן מזגה לי וחיקיתי אותה. קבענו על שני שוטים אבל בסוף שתינו ארבעה. "אוקיי, לכי לכי עכשיו איריס-ו לעזאזל תחביאי את זה עם בגד!" ההיא לחששה בצעקה כעמדתי לצאת מהדלת כך. גנבתי את התחפושת של השותפה שלה כדילהסתיר את הבקבוק. "ומה אתך?" שאלתי אותה, "איך נמצא אותך אחר כך?" 

"אני כבר אמצא אתכן," הבטיחה בחיוך הכל יודע שלה. "אל תזלזלי בי, זו אולי מסיבה גדולה- אבל לא עד כדי כך גדולה." אמרה ונעלמה לה עוד לפני שאני יצאתי מהחדר- יצאה ברחה לה, לאן? אלוהים יודע. 

סקרתי את עצמי במראת החדר שלה כשהסתרתי את הבקבוק מאחורי התחפושת, רק מסדרון אחד לעבור- אף אחד לא יכול לתפוס אותך חלילה, אמרתי לעצמי ויצאתי מהחדר. מיכאל באמת התיישב באחד הספסלים במסדרון החיצוני, פלטתי היי זריז כדי לא להיקלע לשיחה וממש רצתי לחדר. בחדר חיכה לי מכשול- יואב והשותפה שלי היו יחד, במיטה. לרגע אחד ליבי פספס פעימה מהמחשבה שהלך עליי איך אחביא עכשיו את הוודקה בחדר עד שאמצא את הבננות כשהם פה? אבל אז, תודה לאלוהים, הבחנתי שהם כל כך שקועים בעצמם ובשפתיים האחד של השני כמו תמיד שהייתה לי אפשרות. פרצה בגדר. (אל תשאלו למה, הרגשתי צורך לכתוב את הביטוי הזה, לא בטוחה אפילו שזה ביטוי.)

לקחתי כיסא, נעמדתי עליו פתחתי את ארון הבגדים שלי- בדקתי פעם אחרונה שיואב עדיין מוחץ את שותפתי תחתיו ומסתיר כל שדה ראייה אפשר ואז שלפתי את הבקבוק משמלת התחפושת והשחלתי אותו עמוק עמוק אל מאחורי הבגדים שלי במדף הכי גבוה. 

יצאתי לחפש אחר הבננות, לא מצאתי את ד' בחדרה אז נאלצתי ללכת שוב למסיבה באולם ולחפש אחריה בים אנשים, כשמצאתי אותה אמרתי לה שהפצצה ממוקמת בחדרי(מתוחכם, הא?;) וצריך רק למצוא את החולייה האחרונה בשרשרת, או במילים אחרות: "איפה ע'?" 

לד' לא היה מושג אז חיפשנו אחרי ע' ברחבי המסיבה ביחד- חחח באיזשהו שלב עברו שיירה של יודבטניקים חתיכים מולנו ואחד מהם היה בלי חולצה, ד' הקופצנית מאדרנלין שעוד רקדה תוך כדי חיפוש אחרי ע' הסתובבה היישר לזרועותיו, והיא ממש לא התביישה באותו הרגע- העיברה את כף ידה מחזהו לאורך כל שרירי הבטן שלו. העיניים שלי יצאו מחוריהן, החברים שלו נעצרו למלמל "אוווווו", ד' צחקה והיודבטניק חייך אליה חיוך צדדי שכזה ולא נראה מוטרד בכלל מהעובדה ואז העיניים שלה פגשו בעיניים שלו והחיוך שלה קפאה, היא ברחה בין ים האנשים. תפסתי אותה, רועדת מצחוק, הצטרפתי אליה. "מה נראה לך שאת עושה?" קראתי, מנסה לגבור על המוסיקה. ד' טפחה על מצחה עם כף ידה. "לעזאזל איריס- אני מכירה אותו!" היא צעקה ונקרעה מצחוק. "איזה פאדיחות!" 

הסתכלתי עליה בתמיהה- "אז מה רצית להטריד מישהו שאת לא מכירה, אני מבינה?"

"ברור," היא ענתה לי. "הרי אם את לא מכירה אז זה לא משנה כי בחיים הוא לא יזהה אותך אחר כך, מה אכפת לך- אבל לא ראיתי את הפנים שלו !"

"נו בטח!" צעקתי חזרה, "כי התמקדת יותר מדי בבטן שלו!" צחקנו ובסוף פרשנו לחפש מחוץ למסיבה. שם מצאנו את חנה השותפה של ע' ושאלנו אם ידוע לה היכן הילדה- חנה הבהירה שע' בחדר. (גלגול עיניים!) הגענו לחדרה של ע' וגילינו שהיא מתקלחת. שאלתי אותה מחוץ לוילון אם היא אתנו או נגדנו. "מצטערת, אבל אני כבר מתקלחת ואין לי כוח להסריח עכשיו שוב ולשתות." היא אמרה. התבאסתי, רציתי שנהיה הרכב מלא אבל לא אמרתי לה דבר. ד' ואני עזבנו, חטפנו בשקט את הבקבוק מחדרי(יואב ושותפתי עדיין שקועים זה בזו) והתמקמנו בחדרה של ד' לאחר שנעלנו את הדלת. החלטנו להעביר את הוודקה לבקבוק מים רגיל והרגשנו כל כך גאונות בגלל זה. "בואי נשתה את זה בחוץ- בשדה הקטן." ד' הציעה ואני הסכמתי. כשהגענו לשדה הקטן התיישבנו על החול ד' שאלה אותי אם שתיתי כבר, לא יודעת למה אבל אמרתי לה שלא. והתחלנו לשתות, עד - הטיפה - האחרונה. עשרה שוטים של פקק כולל אלו שהיו לי עם פ', שמונה שוטים לד'- ד' שהקיאה בפעם הראשונה בשוט השני! הפעם זה היה שונה, כבר בשוט הרבעי עם ד' הראש הסתחרר לי והרגשתי את אותה הרגשה נפלאה, ואז כשהסיימנו והתרוממתי כדי להעיף את הפקק כמה שיותר רחוק- לא הצלחתי להיעמד ! ד' צחקקה וגיעקה ועזרה לי, או לפחות ניסתה. זרקתי את הפקק באוויר. הוא נחת שלושה צעדים ממני עקום משהו מהכיוון שאליו כיוונתי. צחקנו, היינו כל כך מצחיקות ואז עשינו את דרכינו חזרה למסיבה, מצחקקות כל הדרך. ניסיתי להשתלט על ד' אבל היה קשה כל כך כי הרגשתי את אותו הצורך הנואש להיסחף על ידי גלי הצחוק האינסופיים שתקפו אותי. היינו מודעות-לא מודעות לעובדה שהלכנו עקום ובזיגזג אבל כשמישהי העירה לנו זה כבר ניער אותי- ככה ככה. "היי," קראתי ברצינות ועצרתי את ד'. "תשתלטי על עצמך! לפני שאנחנו נכנסות למסיבה!" המוסיקה כבר פמפמה באוזניי כשהיינו במרחק בניין אחד- איפה שהיו כל המתנפחים והתלמידים המחופשים המקפצים בחוץ. ד' שלחה לי חיוך שיכור. פתאום הבנתי למה זה היה כל כך קל בשבילן לא להיות שיכורות בלילה בו שתינו בפעם הראשונה- כי אני הייתי החולייה החלשה, והן כולן נרתמו לעזור לי, וכשאת עוזרת לחברה שיכורה בזמן שאת שיכורה- את מאבדת שיכרות(?) הרגשתי את זה. את הצד האימהי הזה שאמר אני לא אתן לעצמי לאבד חושים אם היא כבר איבדה, ובאמת היה לי יותר שליטה בלילה ההוא מאשר בלילה בו שתיתי רק שני שוטים. 

נכנסנו למסיבה- והיה- מ ד ה י ם ! רקדנו, הרגליים שלנו ג'לי, החיוכים שלנו לא יורדים, רקדנו עם אנשים שאנחנו לא מכירות, ועם ח' שאנחנו כן מכירות והיה כזה קופצני וכייפי, לגמרי חסרות דאגות. ח' שם לב שמשהו אינו כשורה ולקח אותי לרגע הצידה רק כדי ללחוש לי באוזן: "שתיתן?" חייכתי אלין והנהנתי בידענות. "אני לא מאמין! איזה רוע! למה עשיתן את זה בלעדיי??" ח' התרגז כהוגן אבל לא באמת, ואז הוא סחף אותי חזרה לרחבה ורקד כמו שיכור בעצמו. "ואתה?" שאלתי אותו. "לא," הוא ענה, "אבל אני יכול לעשות את עצמי." 

צחקתי כל כך חזק שנדמה היה לי שגברתי על המוסיקה. רקדתי עם י' אבל זה קרה האמת לפני ששתיתי, היה נחמד לרקוד אתו- במיוחד כשכל הבננות ליוו אותנו כך שהוא לא יכל לפרש את זה לא נכון והוא היה מובך קצת- שתי ציפורים במכה אחת;) אני וד' בזבזנו את רוב הזמן ביותר לצחוק או לטייל מאשר לרקוד ממש. ואז הבחנתי בדמות מוכרת נכנסת לאולם. "ר'!" צעקתי ורצתי לקראתו.

אבל ד'? ד' מיהרה לעקוף אותי וכהשהגענו אליו- ממש דחפה אותי הצידה ונפלה על צווארו. בנפלה אני מתכוונת ממש חצי התמוטטה, כמעט קרסה לה כי שכחה איך מפעילים את הרגליים. זרועות הג'ודו של ר' מיהרו להיכרך סביבה ולמנוע נפילה בעוד ראשה נטמן בצווארו, מבטו הצטלב במבטי כשגבותיו הצטמצמו ואז קיפצו בשנייה מעלה בהפתעה כנה. לד' לפתע שבה רוח החיים והיא אצה רצה ברחה לה ממנו, מדלגת חזרה אל ים האנשים. ר' פנה אלייה המום, "מה יש לה?" הוא שאל. 

גיחכתי ולפני שהספקתי לברור את מילותיי בקפידה, פלטתי: "היא שיכורה." לעזאזל איתי, אני יודעת. אז ברחתי לי גם אני ממנו. עכשיו מה שאתן לא יודעות כי אני די בטוחה שאף פעם לא ציינתי את זה לפני זה שר' וד' היו פעם ביחד, הוא נפרד ממנה בטענה שהוא רוצה להתרכז יותר בלימודים(הכי מעפן בעולם, אני יודעת) ולקח לד' הרבה זמן להתגבר עליו, אבל היא עשתה את זה- ואני גאה בה על כך. אבל יש האומרים שכששיכורים, עושים מה שבאמת תמיד רוצים לעשות אבל לא מוצאים את האומץ. תפסתי את ד' כשמצאתי אותה וניערתי אותה באלימות. "מה עשית?!" קראתי. "נישקת אותו! נישקת אותו טיפשה, בצוואר! הוא לעולם לא ישכח לך את זה! את מבינה אותי, לעולם!" ד' נענה בראשה בחיוך מרחף, כתגובה ניערתי אותה אפילו חזק יותר. "היי, נעל, את שומעת אותי? נישקת את ר' !" 

היא תפסה אותי בכתפיי פתאום וניערה אותי חזרה, "תרגעי לא נישקתי אותו!"

"את כן-ראיתי !" צעקתי עליה, למרות שלא הייתי בטוחה אבל מה עוד זה יכול היה להיות כהראש שלה היה בתוך הצוואר שלו?

"אני לא! לא נישקתי אותו! ליקקתי אותו!" היא התפרצה. פערתי עיניים. "את בכלל שפויה? זה גרוע יותר! הרבה יותר גרוע ד'! את לא נורמלית."

היא רק התנערה ממני וחזרה לרקוד. עשיתי כמותה. פרצתי לכל מעגל ריקודים אפשרי בליל התחפושות ההוא ונהניתי מכל רגע. באחת הפעמים שיצאתי מהמעגל ורקדתי לי סביב עצמי גבי נתקל במישהו כשהסתובבתי גיליתי את פ'. "פ'!" קראתי. "את פה!"

"ברור שאני פה, הבטחתי לכן וקיימתי. איפה האחרות?" המבט של פ' היה מזוגג כמעט כמו של ד' אם לא יותר והמילים שלה מעורבבות. "שתית עוד אחרי שעזבת אותי?"

"יין," היא אמרה, ללא פירוט שוב. רק קטעי משפטים. "ע' לא באה, זו רק אני וד' פה ולעזאזל את לא תאמיני מה היא עשתה, הילדה הזו."

השעה הייתה שתיים וחצי או שלוש כשהלכנו לאכול הארוחה האחרונה, הפשוטה ביותר- לחמים ושוקולד פרה פרווה(יאיי!). התיישבנו על הדשא כמו שעשינו בתחילת הערב וסיפרנו כל אחת את עלילותיה- את הנזיפות הצעקניות של פ' על ד' לאחר שנודע לה מה קרה עם ר' בטח גם הדי ג'יי בצד השני של הבצפר שמע. פ' הייתה שיכורה לגמרי וכעסה על ד' יותר משהייתה לכעוס אבל ד' בעצמה הייתה חסינה עם השכרות שלה. הרגשתי קצת בחוץ, בבירור, משום מה לא הייתי באותה רמת שכרות שלהן. ובכל זאת היה נחמד, שיכורה או לא. 

חזרתי לחדר עם רגליים כאובות מקפיצותת הריקודים, נשכבתי על המיטה במחשבה שהמסיבה עד חמש לפנות בוקר, וכמה מגניב זה אז אין מצב שאני פורשת בשלוש אבל ברגע שנשכבתי על המיטה שלי- נרדמתי. 

זה בהחלט היה לילה כייפי, אהבתי אותו מאוד והצטערתי בכל ליבי שפרשתי מוקדם יחסית. ואם אתן תוהות לגבי ד' ור' הייתה להן שיחה בה היא הסבירה הכל והתנצלה, נדמה לי, הוא די רמז פה ושם שלא הייתה לא בעיה עם זה וגם בזמן האחרון נראה שהוא שולח לה הודעות מפלרטטות פה ושם כמו: "פעם הבאה שאת רוצה ללקק אותי את רק צריכה לבקש." או "זה לא היה כזה נורא," ודברים כאלו. הייתה לי כבר שיחה אתה, בה הבהרתי שאני מאוד מקווה שהיא לא תיפול שוב ברשתו כי ר', הוא לא בחור בשבילה. 

אז זה היה פורים שלי בפנימייה- ממממש נחמד, האמת, הפורים הטוב ביותר שחגגתי מימיי. כשחזרתי הביתה לחופש לקחתי את אחותי הקטנה ליום כייף שכלל את העדלאידע ובזבוז שאריות הכסף שנותר לי.

היום תכננו לצפות "נסיך מצרים" הסרט המצויר אני והבננות והשותפות שלי עם פיצה טבעונית אבל בסוף יצא שרק אכלנו את הפיצה ואז פתאום כולן נזכרו שהן חייבות לעשות משהו נוראה דחוף ועזבו. התאכזבתי מהן, הרגיש לי כאילו האוכל היה הדבר היחיד שאיחד בנינו ושלא היה בהן את אותו הרצון שהיה בי לחלוק אתן את הסרט הזה שאמר הרבה בשבילי. כי כל פסח צפינו בו בבית, ורציתי לחלוק אתן את המסורת להגיד להן ללא קול שעכשיו הן המשפחה שלי, אבל הן נעלמו ולא נתנו לי הזדמנות. נותרתי עם מ' שותפתי החמודה שהמליצה לראות את הסרט בכל מקרה אבל לי כבר ירד החשק. כנראה שיש דברים, כמו הקשר שנוצר בין אחיות- בין אנשים בכללי שגדלו יחד, שמקומן להישאר בגדר המשפחה הראשונה שלך ודי. 

וזה בסדר, נראה לי, בכל מקרה הייתי צופה בסרט גם בבית.

בכל אופן,מאוחר, אני עייפה ויש לי מחר בצפר ;(

אז לילה טוב בננות,

אוהבת- איריס :)

https://www.youtube.com/watch?v=kawo1X6PiEg

0 תגובות
סרטוןדתיה בן דור כתבה והלחינה: איך יודעים שבא...
וטיילנו בשדות הפתוחים
20/03/2015 02:06
איריס
אמרו שהכאב דורש שירגישו אותו

"נו!" צעקה לי פ' בלחש מלמטה. "קפצי כבר, איריס, לפני שמישהו ישמע אותך!"

"לעזאזל, זה גבוה," החזרתי לה בלחישה-צעקה. ח' צחק עליי אי שם מלמטה, לצידה של פ'. "זה לא כזה גבוה, אני כמעט בגובה שלך ועשיתי את זה." העפתי שוב מבט קצר למקום בו עמדו שניהם תחתיי, בצידה השני של הגדר המפרידה מבית ספרנו לחנייה שמחוץ לו. פ' גררה פח אשפה ירוק ענקי שרק עמד וחיכה עד שרגליי הקצרות ינשקו לו. קדימה, חשבתי לעצמי, עשית דברים גרועים יותר בילדותך עם האחים המשוגעים שלך, את מסוגלת לקפיצה של פחות משני מטרים. מתחתי את רגליי עד קצה גבול יכולתי, אבל הרגליים, סירבו להגיע לו בקצת לפח הזבל המזובל. ח' הכין לי סולם גנבים לעזר מכפות ידיו, כשאחת מרגליי התמקמה עליו- קפצתי סוף סוף. "תודה לאלוהים," אמרה פ', עשיתי לה פרצוף. התחלנו ללכת, יוצאים מגדר החנייה אל עבר השדות הפתוחים, והלגמרי אסורים. לאחר עשר דקות בערך של הליכה כבר התרחקנו מספיק מהבצפר ורגלינו דרכה בפעם הראשונה(שלי לפחות, די חשדתי שהשניים האחרים כבר היו יותר מדי מוכרים עם הסיטואציה מכדי שיחשבו לחדשים בנושא) בשדות הפתוחים שמחוץ לבית הספר. היה חשוך כל כך, השעה הייתה בערך שתיים עשרה וחצי בלילה, כך שלא ראיתי ממש משהו מלבד שחור. שחור בשמיים, שחור על האדמה שהתפרשה, כך היה נראה, לאינסוף. שטחים על גבי שטחים שחורים, נדמה היה שהיינו באמצעו של מדבר שחור משחור.

"וואו," פלטתי. "כן," אמרה פ', "בדיוק." התהלכנו לנו, מבלי באמת לדעת לאן, פשוט הסתובבנו ונכנסנו עמוק יותר ויותר אל לב המדבר השחור. היה זה יום שישי(חודש לפני הנשף) לאחר המסיבה הרגילה, תקפה אותנו תחושה עזה לברוח לשדות, בכל אופן, תקפה אותם. אני הצטרפתי משום מה, הצענו גם לד' וע' אבל הן סירב, אמרו שזה מאוחר מדי. פ' החליטה לספר לח' בערב ההוא על אהבתה לעידן.

"היי ח', זוכר ששאלת אותי פעם אם אני מחבבת מישהו?" היא שאלה, כשחיוך קטן-ענק מרוח על פניה. ח' יישר מבט אל פ' לרגע לפני שחזר להתמקד בעשב והבוץ שנעצנו רגלינו בתוך. "כן," הוא מלמל, "מי זה?" פ' צחקקה, דממה ואז השתפנה. ח' הכיר את עידן, הם היו חברים רחוקים-קרובים שכאלו, הוא פעם התארח בקיבוץ שלו. "נו," האצתי בה, "ספרי לו."

"תגידי לו את," אמרה פ'. "אוקיי," השבתי. "זה עידן."

"ידעתי !" קרא ח' באושר. "ידעתי את זה, חשדתי מהרגע שראיתי אתכם בפעם הראשונה ביחד."

פ' צחקקה, "עד כדי כך אני שקופה?" היא שאלה בחיוך. כן, עניתי, באותו הרגע שח' ענה לא. צחקנו. פ' התחילה לספר על המערכת היחסים המיוחדת שיש לה עם עידן מתחילת השנה-דיבור-לא דיבור שכזה. ח' סיפר לה שהם דיברו עליה כשהוא שהה אצל עידן בקיבוץ ועידן (!) היה זה שהזכיר אותה. לעסנו את נושא פ'-עידן במשך אלוהים יודעת כמה זמן ואז פתאום ח' העביר את הכדור לידיים שלי. "מה אתך, איריס?" הוא שאל. "יש מישהו מיוחד?" פלטתי נחרת צחוק. "ממש. תלוי מה אתה מגדיר כמישהו מיוחד. יש איזה מישהו, אין לו מושג שאני קיימת, אבל אתה יודע, פרט שולי." ח' צחק.

"איזו חתולה שחורה עברה בינך לבין חנה?" שאלה לפתע פ' את ח'. ידעתי על מה היא מדברת, מזה ימים היא הזכירה שוב ושוב את העובדה שהוא וחנה התרחקו והיא בקושי רואה אותם ביחד. מה שהפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שבחודש הראשון שלהם כזוג, הם לא נפרדו זה מזו(פשוטו כמשמעו)- ע' המסכנונת הייתה בורחת מהחדר כשהייתה שומעת אותם מתמזמזים על המיטה(חנה היא שותפתה של ע'). בזמן ההוא, כשהם התחילו את מערכת היחסים שלה, אפשר היה להרגיש איך ח' מתרחק מכולם, הוא ממש זנח את כל החברים הכי טובים שלו, בינהם פ' ומיכאל והקדיש את כל זמנו אך ורק לחנה, פ' מאוד לא העריכה את זה. למעשה, היא שונאת את חנה. לא רק על שגנבה לה את החבר, אלא בגלל שלטענתה חנה שונאת אותה קודם והיה להן ריב באחד השעורים על המקום(חה חה חה, כיתה ב' ממש;). אז פ' הייתה הראשונה להבחין שח' וחנה החלו להתרחק. ח' שתק לרגע לפני שענה לשאלתה. לבסוף פלט אנחה שחשבתי שרק מבוגרים יודעים לפלוט(אתן יודעות, כשהם קוראים את חשבון החשמל שלהם או משהו) ואמר, "אני לא ממש יודע בעצמי." פ' ואני החלפנו מבטים בדממה שהשתררה בחושך. ואז, בחוסר טקטיות מוחלט(אל תשאלו למה) פתאום פתחתי את פי ושאלתי, "אז... מתי אתם נפרדים?" ח' הביט בי לרגע ואני כבר התחרטתי על המילים שברחו ועל הפה הגדול שנולדתי אתו. אבל אז ח' פרץ בצחוק ופ' מיד הצטרפה אליו. לקח לנו זמן עד שנרגענו ואז ח' חזר לדבר, "אני באמת לא יודע," אמר. "כל שאני יודע זה שדברים כבר לא כמו שהם היו. פתאום אתה מגלה צדדים חדשים בבנאדם שמפריעים לך, וזה מסבך קצת עניינים."

"אתה חייב לשתף אותנו כדי שנבין משהו," אמרה פ'. לחצנו עוד קצת ובסוף ח' נכנע ופצח בסיפור. "היא סטרילית. ויש לה פוביה מבקטריות, היא ממש נלחצת מזה, תמיד חושבת עליהן ועל זה שהם בכל מקום. אי אפשר לעשות אתה אפילו דבר פשוט ביותר כמו לשכב על הדשא ביום שמשי ולדבר או לקרוא ספר, כי היא לא אוהבת לשכב על הדשא- מהמחשבה על הבקטריות."

"אתה לא רציני,"אמרתי. "כן, כן," השיב ח' והתעמק עוד יותר בסיפור שלו. "עוד דוגמה, למשל לפני כמה ימים נכנסתי לחדר שלה היא שכבה על המיטה, הצטרפתי אליה ואכלתי במבה. ואז נשקתי אותה ו... והיא ממש התעצבנה מזה. היא ניגבה את הפה שלה ואז יצאה מהמיטה לצחצח שיניים. ממש יצאה לצחצח את השיניים שלה!" הוא קרא. אני ופ' החלפנו מבטים לא מאמינים. "אתה מתכוון," התחילה פ', "שהיא צחצחה שיניים בגלל הבמבה?" שאלתי המומה. "כן!" קרא ח' ברוגז וראיתי כמה הדב מרגיז אותו, לא רק על פי טון קולו אלא גם קצב צעדיו שנהפך מהיר יותר והבעיטות האלימות שספג הדשא הרטוב מנעליו בכל צעד שעשה. "בגלל הבמבה?" קראה שוב פ' כלא מאמינה. "כן !" קרא ח'.

הסכלתי על פ' וידעתי שגם היא הרגישה את זה, לא יכולתי לעצור בעצמי עוד. התפוצצנו מצחוק שגאה בתוכנו, רועדות ללא שליטה, פ' כמעט התיישבה באמצע השדה, אבל בטח נזכרה ברגע האחרון שהיה הוא רטוב מהגשם האחרון ונמלכה בדעתה. צחקנו כל כך חזק עד שאפילו ח' היה חייב להצטרף אלינו. "פאקינג במבה!" קראה פ'. "זה מה שצריך כדי להבריח אותה."

"היי ח'," אמרתי לו, "נשק אותי. הא רגע, אכלת במבה לפני? עזוב, לא משנה."

"שתקו שתיכן," אמר ח' עם חיוך על שפתיו. כשנרגענו לבסוף הוא המשיך ואמר, "כן, אני יודע, זה נישמע מצחיק ככה אבל תחשבו לכן שהבן זוג שלכן יגעל מכן כשתנשקו אותו. זה לא נתפש, זה... איך אפשר להיות בקשר עם מישהו שנגעל מכם? איך?" הוא שאל.

"אבל זה לא אתה," אמרתי. "זו הבמבה." השלימה פ'. החלפנו כיפים בזמן שחזרנו לצחוק וח' ציווה עלינו לשתוק שוב.

"צודק," הסכימה לבסוף פ'. "אני לא מאמינה שהיא באמת כזו. יותר נוראית אפילו מע'." (גם ע' סטרילית). ח' סיפר לנו עוד קצת, על הפעם ההיא שהוא הכין איזושהי פעילות עם ד' לגבי טבעונות לכל הבצפר- זה היה ערב סרט שמציג את הנושא ולאחר מכן הייתה שיחה וחנה לא תמכה בו בעליל, היא אמרה שלמה לטרוח הרי אף אחד לא יגיע במילא(היא לא טבעונית- ובכל זאת, מרושע להגיד דבר כזה) ובסופו של דבר הערב היה הצלחה מדהימה(ברור שהייתי שם) והיו אנשים משני הסוגים, טבעונים ואוכלי בשר והשיחה הייתה מדהימה מדהימה מדהימה, נהניתי מכל רגע, בגלל חילוקי הדעות והאפשרות להציג את המציאות לאנשים שלא מסכימים להכיר בה. בנוסף לכך חנה קינאה לאורך כל כך הרבה זמן בקשר של ח' וד' והיו להם לא מעט ריבים על כך. "אז אני לא יודע מה לעשות, אני כבר לא מצליח להיזכר בחלקים בה בהם התאהבתי בהתחלה," הסביר ח'. "מה בכלל יש לאהוב בה?" שאלה פ' במרמור. "אני יודע, התשוקה שלה לשפה העברית, ה... ה..." מילותיו גוועו בהדרה. הרגשתי צורך לסייע לו אז תקפתי את פ' עם אותו המטבע(?). "מה את אוהבת לגבי עידן?" שאלתי אותה. פ' הרימה את גבותיה בהפתעה כזו שיכולתי לראות גם בחושך המדבר. "אההה, האהבה שלו לארץ? ה..."

"אמרת שאת שונאת את זה שהוא פטריוט." השבתי. "אני שונאת את זה שהוא מדבר כל הזמן רק על פוליטיקה ו... אבל אני כן מוצאת את זה מעניין ש... איך שהוא רואה את..." היא השתתקה לרגע ואז תקפה אותי בעצבנות. "לא יודעת. מה את אוהבת בי', הא?"

משכתי כתף, זו הייתה שאלה פשוטה בשבילי. "אני לא אוהבת אותו בכלל. אני לא מכירה אותו, כמעט. יש לי אובססיה אליו. זה כל מה שיש לי, תמיד. אובססיות." עניתי. פ' וח' הביטו בי כאילו הייתי יצורה מכוכב אחר. "נוח," אמרה פ'. "ממש," אמרתי בלחש, אבל היא לא שמעה.

ח' הרגיע את הרוחות והחלפנו נושא. מאהבות הגענו להחלטה שיש מפלצת בשדות הפתוחים והיא רודפת אותנו(ח' הפחיד אותי פעמיים עם מקל בין הרגליים ומצא את זה כמאוד מצחיק כשכמעט חטפתי התקף לב). באיזשהו שלב שמנו לב שהנעליים שלנו מכוסות לגמרי בוץ דביקי. "שיט!" צעקתי. "אלו המגפיים של אחותי, היא השאילה לי אותן ליומהולדת." פ' צחקה עליי. "את חשובה כמתה."

ח' נותר מאחורינו, כשהסתובבתי לראות מה קורה אתו גיליתי להפתעתי שהוא חולץ את נעליו. "יחתיכת משוגע, מה אתה עושה? הכל פה בוצי!" קראתי לו. הוא צחק בתגובה והחזיר משפט המעורב בYOLO. ואז נכנסנו לשטח בוצי כל כך עד שהאדמה הגיעה לי עד כמעט לסופם של המגפיים, פ' צעקה משהו בשפה שלא הכרתי וח' צרח כל הדרך שקופאות לא הרגליים. אחרי הדרך המפרכת שעשינו כדי לחצות את החלק הבוצי ביותר של המדבר השחור התמזל מזלנו ומצאנו אגם בקרבת מקום!(שלולית גדולה שנותרה מהגשם האחרון). "ניצלנו!" צעק ח' ורץ לטבול את רגליו ואז צרח עוד יותר שהמים פאקינג קפואים. הצטרפנו אליו וניקינו את הנעליים המטונפות שלנו, או לפחות ניסינו. ח' קיבל את מכנסי הג'ינס שלו עד הברכיים והחזיק את נעלי הספורט שלו בידיים, מוכן להמשיך אל תוך הלא נודע של המדבר השחור, הבולע. "אתה נראה כמו עובד חווה, ככה." אמרה פ''. בזמן שהמשכתי בניסיון כושל לצחצח את המגפיים של אחותי סיפרתי להם שכשהייתי קטנה אנשים תמיד חשבו שאני טיפשה שניקיתי את המגפיים שלי בשלוליות, הם חשבו שזה לא מוריד את הבוץ אלא מוסיף עוד. ואני תמיד לא הבנתי איך אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים ולא להבחין איך המים שוטפים לאיטם הכל? נכון, השלוליות היו עכורות ושחורות אבל זו בדיוק הסיבה- כי הן ספגו הכל! פ' עשתה פרצוף והסכימה איתי, אמרה שאנשים לא תמיד רואים מה שאנחנו רואים.

עשינו את דרכנו חזרה לבצפר, לא כל כך הבנתי איך הם ידעו מה הדרך כי המדבר השחור היה ידוע ברשעותו לכלוא בתוכו את כל הבאים אליו ויש האומרים שהחושך שלו נותר לנצח, מונע ממך למצוא את דרכך החוצה. אבל תודה לאל, אנחנו מצאנו. הפעם לא פחדתי לקפוץ מהגדר והייתי הראשונה לעשות כך(במיוחד כשגילינו שהשעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר!), דאגתי לעשות סולם גנבים לח' כדי להחזיר לו. כשהגענו למעונות השינשינית שלנו הייתה הראשונה שפגשנו. "השתגעתם?!" היא קראה. "המדריך מחפש אתכם בכל מקום כרגע עם הרכב שלו, הוא הקיף את כל הבצפר פעמיים!" ואז המדריך הגיע משום מקום וזה... כבר היה מפחיד.

ממש מפחיד.

אני לעולם לא אשכח את הטון אליו הגיע הקול שלו, רועם כל כך עד שלרגע שכחתי איך נשמע רעם (מקורי, הא? ;). הוא צעק עלינו וצעק ושאל איפה היינו. פ' אמרה בשקט משהו לא מובן. באפלת המסדרון הבחנתי בע' וד'. המדריך כל כך כעס עד שהוא לא הרבה במילים וסילק אותנו לחדרים, מבטיח לנו שנחזור לדבר על עונש מחר. הלכתי לשאול כך, עם אותם הבגדים ואותו ריח של המדבר השחור. נרדמתי מיד. בבוקר פ' הצטרפה עליי על מיטתי, דיברנו קצת על אתמול בלילה וצחקנו על כמה ששקשקנו מהמדריך ואז פ' אמרה, "אבל לא הייתי מוותרת על זה בשום מחיר, אתמול בלילה. לא משנה מה העונש שנקבל." ואני תהיתי אם גם אני מרגישה אותו הדבר.

באופן מפתיע היה זה יום שבת שמשי יפהפייה, אז מחצית הבצפר תפס לו שמש בדשא. כמו גם אני, ד', ע', פ' וח' צוחקים ונהנים.

.......

אז היה בי הרצון שתכירו את ח' לפני שנחזור למה שקרה, שתבינו עד כמה מדהים הוא ואהוב. כי באמת, הוא כזה. אז עכשיו חזרה לסוף הפוסט האחרון. ביום שלאחר מכן המשכתי להתפלל לשלומה של אימו, נשאתי תפילה כשהתעוררתי בבוקר, כשהלכתי לישון בערב ובמשך כל היום הזכרתי לעצמי לחשוב את אותה המחשבה הבודדה. "אני רוצה שאימא של ח' תבריא."

הימים חלפו להם והדבר החל להישכח מליבי, לא לגמרי להישכח ברור אבל פחות שמתי ליבי על כך, או לפחות לא שמתי כפי ששמתי ביום הראשון שנודע לי על כך. ושנאתי את עצמי בגלל זה.

ואז זה קרה. באחד הימים, משהו כמו שבוע לעזיבתו של ח' פרצתי לחדרה של ד' בחיפוש אחר אוכל. הדלת נפתחה וחשפה לפניי את ד' ופ', רוכנות שתיהן מול מסך המחשב נייד של ד'. התקרבתי אליהן ונחשפתי גם אני למסך המחשב. ח' ישב שם, איפושהו בחו"ל ודיבר אתן כשאוזניות לבנות דחופות לאוזניו. "ח'!" קראתי באושר. "מה שלומך?" ח' חייך את החיוך הרגיל שלו, השופע והטוב כשענה ששלומו בסדר גמור והחזיר לי שאלה. מלמלתי כנ"ל ופתחתי את פי לשאול אותו עוד אבל ד' הסתובבה לפתע, בקושי, רק עם ראשה ולחשה לי עם חצי קול את המילים הנוראות, המחרידות, המזוויעות במשמעותן. "אימא שלו מתה." היא אמרה. חשתי בחיוך העולץ קופא על שפתיי, מכאיב לי בלחיים. הלב שלי בטח פעם פעימה אחת יותר והמחשבות שלי נעצרו לרגע. ואז טסו ללא מעצורים, היא מתה. היא מתה. היא מתה. היא מתה. היא מתה. היא מתה. מה עשית? לא חשבת על זה מספיק! מה יהיה על ח' חברי? למה? למה דווקא הוא? למה? היא מתה. מה הוא יעשה עכשיו? מה את תעשי? איך מתקדמים משם? היא מתה. למה לא חשבת יותר, למה למה למה? אבל זה כבר לא משנה, היא מתה. שאריות המחשבה: "אני רוצה שאימא של ח' תחלי..." עלו בראשי ובאותה המהירות גוועו להן. היא לא תחלים, לא עוד, לא אף פעם. כי היא מתה.

פסעתי צעד לאחור, כושלת, מנסה להתרחק מהמצלמה. התרחקתי לי, נעמדת בצד- במרחק מספק כדי לשמוע אבל לא להיראות. ח' שאל לאן נעלמתי, אף אחת מהן לא ענתה. הוא סיפר להן שהוא קנה לשלושתנו ספרים בדרכו ללונדון ואז הסביר שהמחיר היה נמוך בצורה מחשידה, הן צחקו, גם אני צחקתי ואז פרצתי החוצה מהחדר, רצה לחדר. חפרתי לי גומה מתחת לשמיכה שלי וכל שיכולתי לחשוב עליו היה- למה? למה הוא? למה היא? למה? וגם- היא מתה. מתה, משמעותה לעולם עוד ח' לא יראה אותה, אף אחד חי כבר לא יראה אותה. כי זה מה שקורה כשמתים, נעלמים. ככה, פוף. לא ידעתי שהתחלתי לבכות עד שהרגשתי את הגוף שלי מיטלטל בבכי נורא, קול השאיפות שלי היה גבוה משרציתי והשותפה שלי שבדיוק נכנסה לחדר שמעה ונחלצה לעזרתי. היה מוזר לשמוע אותה שואלת מה קרה ומה היא יכולה לעשות כדי לעזור כשרק אתמול בערב היה לנו ריבון ולא דיברנו במשך כל היום. השותפה שלי התחננה שאזרוק לה משהו, כדי שתבין מה הבעיה. אבל אני? הייתי עסוקה מדי בלחשוב: למה? ו-היא מתה ולבכות ללא הפסקה ובהתפרעות שכזו. לבסוף השותפה שלי עזבה לאחר שהזכירה לי שהיא תמיד כאן לצדי וכשאוכל היא כאן כדי להקשיב לי. בכיתי, בכיתי, בכיתי. באיזשהו שלב גם מ' השותפה השנייה הצטרפה לחדר ובאה אליי, ממלמלת פחות או יותר את אותו הדבר ולבסוף מודיעה שזמן לארוחת ערב ואם אני מעוניינת שהיא תביא לי משהו. בכיתי, כל שידעתי ברגעים ההם היה לבכות. השותפות שלי עזבו בזו אחר זו מכבות אתן את האור, בכי שקט ומייבב ירד עלי יחד עם העלטה שירדה על החדר. אחרי כמה דקות, נרדמתי. עטופה בעצב מר מכל עברי ודמעות יבשות- חדשות על לחיי וצווארי.

התעוררתי לאחר זמן שהרגיש כמו נצח לתנודות בכי ורטיבות בלחיי. המחשבה שבכיתי בקול תוך כדי שינה הפחידה אותי, חששתי שמצבי הנפשי התערער. אבל אז הסתבר שתנודות הבכי והקול לא היו שייכים לי. מישהו שכב בצמוד אליי ובכה חרישית היישר אל תוך אוזני. הגוף היה צמוד אליי כל כך עד שממש התחברנו והפכנו לאחת, דמעותיו נחתו ישר על לחיי וזלגו במורדן כללל הדרך עד לצווארי כאילו היו הן דמעותיי שלי. בעוד הרגליים התאימו כמו שני חלקי פאזל לרגליי המקופלות. ורעידות הגוף הרעידו את כל כולי, עד כדי כך שהתעוררתי מהן. תחושה אפלה אחזה בי, תעתועים כיסו את כל החדר. לרגע חשבתי על ח' שלפתע פתאום הפך לד' שחיבקה אותי מאחור וזה היה כל כך אמתי ומוחשי שלקחו לי כמה רגעים לקלוט כשהסתובבתי אל עבר הגוף- שהייתה זו פ' לצדי. חיבקתי אותה חיבוק מסורבל וליטפתי את שיערה, משום מה לא מצאתי בי הכוחות להצטרף לבכי שלה, העיניים שלי עוד היו יבשות מהדמעות האינסופיות אתן נרדמתי. אני לא יודעת כמה זמן שכבנו ככה אבל באיזשהו שלב ד' וע' הצטרפו למיטה ושכבנו כולנו, ארבעתנו, דוממות כמו ה... מוות. היה זה יום קשה, וניתן היה לראות זאת בפניהם של אלו אשר היו קרובים לח'. את מיכאל לא ראיתי כל היום, שמעתי שהוא הסתגר בחדרו מרגע שנודע לו על כך. הכל נראה כל כך חסר... תכלית וצבע. בכל פעם שהבחנתי במישהו צוחק או מחייך חשבתי לעצמי איך הוא מסוגל לעשות זאת כמישהו אחר סובל כל כך במקום אחר בעולם? איך אפשר לשכוח מהכאב והעצבות המקיפים אותנו, או אחרים ולנהוג כאילו הכל בסדר? כאילו דבר לא קרה? ידעתי שהרוב לא ידע מה קרה, ובכל זאת הרגשתי שכולם צבועים ושמחים מדי. חלפה בראשי המחשבה כמה אנשים נזקקים כדי להכיל את כללללל הכאב העצום הזה שבוודאי ח' חווה. רק אני? זה שום דבר. אני, ד', ע' ופ'? עדיין הרגיש כמו כלום לעומת. הבצפר כולו? דבר לא נראה מספיק. ואז הבנתי שכאב לא ניתן למדידה ו- על אף שכולנו היינו רוצים, לא ניתן לחלוקה. הכאב הוא שלנו, אך ורק שלנו וכמו שנאמר באשמת הכוכבים "הוא דורש שירגישו אותו," הבן זונה.

שבוע חלף לו, התוודה לי שאני לא אשמה, כי אימא של ח' נפטרה לפני שהוא הגיע, אבא שלו לא רצה לפרק אותו לפני הטיסה אז הוא שיקר ואמר שהיא מאוד חולה והוא חייב להגיע בדחיפות. אבל היא מתה כמה ימים לפני שח' עזב, הוא מעולם לא נפרד ממנה. עם עוד שבוע שחלף כבר כולם ידעו ונראה שכולם השלימו/קיבלו את זה/כבר לא הגיבו לזה, גם אני. ושנאתי את עצמי אפילו יותר על זה. שבוע מאוחר יותר ח' חזר. תליתי שלט בכניסה למעונות שאומר 'ח חברינו ברוכה הבאה' ואמיר הכין שלטים אחרים בהם כל אחד ואחת כתבו לו ברכות. כששמעתי שהוא כבר הגיע והוא נימצא בחדר אוכל יצאתי מהמקלחת בריצה(התלבשתי ברור) וכשראיתי אותו העיניים שלי נמלאו מיד דמעות. הוא היה מוקף בחבורת אנשים שבאו לברך אותו על חזרתו ולחבק אותו. קפצתי עליו, אבל החיבוק הרגיש קצת מדי, לא מספיק, כאילו לא המחיש עד כמה רציתי לעזור לו. יותר מאוחר התאחדנו כולנו בחדרה של פ' ודיברנו על חמישים גוונים של אפור. כי הן כולן צפו בזה שולל ח' מלבדי, סיפרתי להן כמה אני מתעבת את הדבר הנאלח הזה. ואז ח' הלך וחילק לנו את הספרים שהוא קנה בשבילנו בלונדון, לכל אחת עם הקדשה בהתחלה. עידן והיודבטניק הצטרפו לחדר להיות אתו(עידן ופ' כבר נהיו ביחד אז- יום אחרי הנשף זה נקבע רשמית-סופית) כי הם גם כן חברים שלו. ואני הבאתי לו את המתנה הקטנה שהכנתי לו, מחברת כלכלה עם השעורים שהחסיר, מלאה גם בכל מה שקרה במהלך השעורים עצמם(מי רב עם מי, מתי המורה איחר בלה בלה בלה), ח' שמח כל כך. בשבוע הראשון כולם שמרו עליו בעשר עיניים, מחכים שהוא התפרק. אחרי שזה לא קרה, המושכות התרופפו, אני עדיין לא יודעת אם הוא באמת בסדר או שהוא פשוט שחקן כל כך טוב. אני חושבת שהוא שחקן טוב אבל גם משחק עם עצמו, כי זה קל מאוד להעמיד פנים שדבר לא קרה כשאתה רחוק מהבית, מי כמוני יודעת.

בכל אופן, עבר חודש מאז, אני וח' התקרבנו אפילו יותר. יותר מצחיק בנינו, יותר עמוק לפעמים אבל את אימא שלו הוא לא מזכיר. התחלתי לכתוב לו מכתב ביום ההוא, הנורא כשהכל התגלה, אבל לא הצלחתי לסיים אותו. הכל הרגיש לי קיצ'י מדי ודביק לחלוטין, אז החלטתי לשמור את חצי המכתב הלא גמור הזה לעצמי עד היום שארגיש שאני מסוגלת לסיים אותו.

לילה טוב בננות, איריס.

נ.ב- היה היום יומהולת לאחת החברות, היה ממש נחמד.


0 תגובות
סרטוןMikky Ekko - Time
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון